צוואת הריב"ש
נפשי „תערג” אליך.
צוואת הריב"ש
[עריכה]צוואת הריב"ש עליו השלום: להיות תמים בעבודתו יתברך עבודה תמה ועיקר שלא לשכוח הדברים. ועיקר ללמוד בכל יום שיעור מוסר הן רב הן מעט. ולראות את עצמו תמיד להדבק את עצמו במדות טובות והנהגות ישרות ושלא יניח שום יום מעשיית מצוה הן קלה הן חמורה. וסימנך הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה פירש זהיר מלשון (דניאל יב, ג): "והמשכילים יזהירו". רוצה לומר: הנשמה תזהיר ותאיר ממצוה קלה כבחמורה כי רחמנא ליבא בעי.
שויתי ה' לנגדי תמיד. "שויתי" לשון השתוות בכל דבר המאורע הכל שוה אצלו, בין בענין שמשבחין בני אדם אותו או מבזין אותו. וכן בכל שאר דברים וכן בכל המאכלות, בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים, הכל ישוה בעיניו, כיון שהוסר היצר הרע ממנו מכל וכל. וכל דבר שיארע לו יאמר 'הלא זה הוא מאתו יתברך ואם בעיניו הגון' וכו' וכל כוונתו לשם שמים, אבל מצד עצמו אין חילוק. וזה מדרגה גדולה מאד.
וכל האדם צריך לעבוד השם יתברך בכל כחו, שהכל הוא צורך מפני שהשם יתברך רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים. והכוונה, כי לפעמים אדם הולך ומדבר עם בני אדם ואז אינו יכול ללמוד וצריך להיות דבוק בהשם יתברך וליחד יחודים. וכן כשהאדם הולך בדרך ואינו יכול להתפלל וללמוד כדרכו וצריך לעבוד אותו באופנים אחרים. ואל יצער את עצמו בזה, כי השם יתברך רוצה בזה שיעבדוהו בכל האופנים, פעמים באופן זה ופעמים באופן זה, לכך הזדמן לפניו לילך לדרך או לדבר עם בני אדם בכדי לעבוד אותו באופן הזה.
כלל גדול: גול על ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך, שכל דבר שיזדמן יחשוב שהוא מאתו יתברך, ויראה שיבקש מהשם יתברך שיזמין לו תמיד מה שהשם יתברך יודע שהוא לטובתו ולא מה שנראה לבן אדם על פי שכלו, כי אפשר מה שבעיניו טוב הוא רע לו, רק ישליך הכל כל עניניו וצרכיו עליו יתברך.
ידבק מחשבתו למעלה, ולא יאכל ולא ישתה יותר מדאי ולא יענג עצמו רק כדי להבריא עצמו.[1] ולא יסתכל כלל בעניני עולם הזה ולא יחשוב בהם כלל. כדי להפריד את עצמו מהגשמיות, כי בהסתכלותו בעולם הזה מגשם עצמו. ואמרו רבותינו ז"ל: ראיה מביאה לידי זכירה ולידי תאוה. וכתיב בעץ הדעת "נחמד למראה וטוב למאכל", שמחמת הראיה הוא נחמד.
ויחשוב שהוא מבני עולם העליון ולא יהיו חשובין בעיניו כל בני אדם הדרים בעולם הזה, כי כל העולם כולו הוא כגרגיר חרדל נגד העולם העליון. ויהיה שוה בעיניו אם יאהבוהו או ישנאוהו, כי אהבתם ושנאתם אין כלום.
וכן לא ישגיח כלל על תאוות גופו המטונף שהיא צרעת משכא דחוויא.
ואיתא בזוהר: דעבד רעותא דמסכנא. ויחשוב שהוא עני וידבר תמיד בדברים רכים ותחנונים כמו עני, ויתבודד תמיד מחשבתו עם השכינה, שלא יחשוב רק באהבתו אותה תמיד שהוא מתדבק בו. ויאמר תמיד במחשבתו 'מתי אזכה שישכון עמי אור השכינה'. ואם יבאו לו תאוות עולם הזה ירחיק מחשבתו ויבזה התאוה עד שיהיה שנאוי ומאוס אצלו וירגיז יצר טוב על היצר הרע ותאוותו. ובזה יכניעם ושלא יהיה לו עצבות כלל כשלא יהיה לו תאוות עולם הזה. אלא אדרבא ישמח מאד במה שהוא זוכה להכניע תאוותו לשם כבוד הבורא יתברך, כמו שאמרו חז"ל "ושמחים ביסורים", בזה כאשר לא ימשך אחר תאותו אפילו במחשבה ויבזה אותה ויכניע מאד הקליפות, כמו שכתוב בזוהר (פרשת וירא דף ק:): 'ובר לבב' – דלא אמשיך לרעותיה ולביה בתר סטרא אחרא.[2]
כלל גדול השתוות. ופירש שיהיה שוה אצלו אם יחזיקוהו לחסרון ידיעה או יודע בכל התורה כולה. ודבר הגורם לזה הוא הדביקות בהבורא תדיר. שמחמת טרדות הדביקות אין לו פנאי לחשוב בדברים אלו, שטרוד תמיד לדבק עצמו למעלה בו יתברך.
ובכל דבר שיעשה יחשוב שהוא עושה בזה נחת רוח לבוראו יתברך ולא לצורך עצמו אפילו מעט. אפילו אם עושה שיהיה לו תענוג בעבודתו לא יהיה לצורך עצמו.
ואל יאמר בלבו שהוא גדול מחבירו שהוא עובד בדביקות שהוא כשאר הנבראים שנבראו לצורך עבודתו יתברך. והשם יתברך נתן לחבירו שכל כמו שנתן לו שכל ובמה הוא חשוב יותר מהתולעת שהתולעת עובד להבורא יתברך בכל שכלו וכחו והאדם גם כן רמה ותולעה. כמו שנאמר (תהלים כב, ז): "ואנכי תולעת ולא איש". ואם לא נתן לו השם יתברך שכל, לא היה יכול לעבוד[3] רק כמו תולעת. ואם כן אפילו מתולעת אינו חשוב במעלה כל שכן מבן אדם. ויחשוב שהוא תולעת ושארי בריות קטנות הם חשובים כמו חבירים בעולם שכולם נבראים ואין להם יכולת רק מה שנתן להם הבורא יתברך ודבר זה יהיה תמיד במחשבתו.
אם מתאוה לאיזה עבירה, אז יאמר הפסוקים של העבירה ההוא בטעמים ובנקודות בדחילו ורחימא ואז תלך ממנו התאוה. ואם לאיזה מדה רעה מתאוה רחמנא ליצלן, אז יאמר ששה פעמים שבעה עממין, הכנעני והחתי וכו' בכל כחו בדחילו ורחימא ומסתלק ממנו. ויקשור המדה הזאת להקב"ה כגון אם יש לו ח"ו אהבה רעה לא יאהב רק את השם יתברך וכל מגמתו יהא לזה. ואם בכעס שהוא יראה רעה נמשך ממדת הגבורה, יגבור על יצרו ויעשה מהמדה הזאת מרכבה להשם יתברך. וכששומע אחד דורש בדחילו ורחימא אז ידביק לדיבורו ויהא אחדות עמו עם המוכיח, כי דיבורו נעשה אצלו מחשבה ובזה תסלק ממנו.
קודם כל, יזהר בכל תנועה ותנועה בעבודתו שיהא בלתי פניה ח"ו ולזה צריך התחכמות גדול עמוק עמוק מי ימצאנה, אם כן אין ברירה רק להיות דבר זה לזכרון תמיד ואל יסיח דעתו ממנו אפילו רגע אחד, והוא דבר הפוסל בהיסח הדעת.
זאת ועוד שנית ליזהר בטבילה בכל עת, ולכוון במקוה הכוונה השייכה למקוה.
והחוט המשולש לא במהרה ינתק. וירחיק את עצמו מעצבות ויהיה לבו שמח ב"ה, וכגון דא צריך להודיע להרגיל בחצות לילה. ולכל הפחות יזהר להיות התפלה בין בקיץ בין בחורף קודם הנץ החמה, דהיינו יהיה רוב התפלה עד קרוב לקריאת שמע קודם הנץ, והחילוק בין קודם הנץ בין לאחר הנץ כרחוק מזרח ממערב. כי אז עדיין יכולין לבטל. וסימנך (תהלים יט, ו): "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור" וכו' "ואין נסתר מֵחַמָּתוֹ" – אל תקרי מֵחַמָּתוֹ אלא מֵחֵימָתוֹ. כלומר כשכבר השמש יצא על הארץ, אזי אין נסתר מהדינים הבאים ממלאכי חימה. על כן אל יהא בעיניך דבר זה קטן כי גדול הוא, ובעל שם טוב ז"ל היה מדקדק גדול על זה ולפעמים כשהיה עת שלא היה לו מנין היה מתפלל ביחיד.
לא להניח שום יום בלא מצוה, הן קלה הן חמורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה". זהיר מלשון (דניאל יב, ג): "והמשכילים יזהירו" וכו', דהיינו שהנשמה תאיר ותזהיר ממצוה קלה כבחמורה, כי רחמנא ליבא בעי. והוא דבר גדול מאד, כי אז ידע שעשה פעולה ביום זה שברא מלאך אחד ואם יש עליו מלאך מליץ אחד וכו', וסימנך (קהלת ח, ה): שומר מצוה לא ידע דבר רע. היינו, כשאדם מקבל על עצמו דבר זה, אזי צריך להיות עומד על משמרתו מהבוקר עד הערב, אולי יזדמן לו מצוה. וזהו שומר, מלשון (בראשית לז, יא) "ואביו שמר את הדבר", אזי הסגולה שלא ידע דבר רע ח"ו. היינו שלא יבא לידי קרי הנקרא רע ח"ו. וסימנך (תהלים נב, ג): חסד אל כל היום, היינו שבכל יום ויום צריך לעשות חסד לאל יתברך.
לשמור שבת כהלכתו, בכל דקדוקיו ופרטיו, וסימנך (תהלים צ, ג): תשב אנוש עד דכא. תשב אותיות שבת; אנוש היינו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש.
ולכל הפחות לדקדק בקריאת שמע, הנאמר פעמים בכל יום ויום, לאומרה בלי מחשבה זרה ח"ו, והוא דבר גדול לאין ערך. וסימנך (ברכות ה.): כל הקורא קריאת שמע מזיקין בדילין וכו' מזיקין היינו המזיקין שבעולם הן בגופם הן בנפשם. הגם שאי אפשר להתפלל בלי מחשבה זרה, ירגיל עצמו בלי מחשבה זרה בתחלה.
יאחוז במדות זריזות מאד: יקום בזריזות משינתו כי נתחדש ונעשה אדם אחר והוא ראוי להוליד, ונעשה כמדת הקב"ה שהוליד עולמות. וכן כל דבר שעושה יעשה בזריזות, כי בכל דבר יכול לעבוד את ה'. וכשמניח הטלית יראה את התכלת, פירוש שתפול עליו יראה, וכל מה שרואה יזכור בהקב"ה – אם אהבה יזכור באהבת ה', ואם יראה יזכור ביראת ה', כידוע בכמה מקומות. ואפילו כשהולך לבית הכסא יחשוב 'הלא אני מפריד רע מטוב'. וזהו יחודים, והטוב ישאר לעבודתו יתברך. וכשהולך לישן, יחשוב הלא המוחין שלו ילכו להקב"ה ויתחזקו לעבודתו יתברך. קודם השינה ישכב באימה וביראה וירגיז וירעד מאימת הבורא יתברך, ולא יבא לידי חטא כמו שנאמר (תהלים ד, ה): "רגזו ואל תחטאו".
מחשבתו תהיה למעלה בעולם העליון בעבודת השם יתברך, וידבק ויבטח בו שהוא ישיג חפצו. זהו כלל גדול.
באותה מצוה שהתחיל בה כשקם ממטתו ילך בה כל היום ולא במחשבה אחרת.
יהא זהיר מאד לקום תמיד בחצות הלילה. אם אינו קם והיה שלא מחמת אונס הוא בנידוי למעלה ח"ו. ויהפוך הלילות לימים ויישן ביום כמה שעות, כדי שתספיק לו מעט שינה בלילה.
כשקם בחצות לילה ונופל עליו שינה, ילך לכאן ולכאן בבית וישיר בשירות ויגביה קולו, כדי להסיר מעליו השינה.
ילמוד הרבה שיעורים, ולא הכל בענין אחד שיהא נראה עליו כמשאוי, רק ילמוד הרבה ענינים. וכשלומד צריך לנוח מעט בכל שעה כדי לדבק עצמו בו יתברך, אף על פי שבשעת הלימוד אי אפשר לדבק עצמו בו יתברך, מכל מקום צריך ללמוד, והתורה מצחצחה נשמתו והוא עץ חיים למחזיקים בה. ואם לא ילמוד יבוטל דביקותו. ויחשוב שכמו בעת השינה אינו יכול להיות דבוק, וכן כשנופלים המוחים שלו, כן לא יהיה בעת הלימוד גרוע מהם. רק מכל מקום צריך ליישב עצמו בכל שעה ורגע דביקות הבורא יתברך כנזכר לעיל.
בעת הלימוד כשמדבר, צריך שלא לחשוב מחשבה אחרת רק דביקות הבורא יתברך, ובעת הלימוד צריך לחשוב מחשבות הלימוד ומכח זה יבא לו דבוק באלקות כראוי. וצריך בכל פעם לעסוק[4] בתורה שהוא עץ חיים למחזיקים בה. אבל כשמדבר רק דברים בטלים ויסמוך על הדביקות, יזהר מאוד שלא יפול לפעמים מהדביקות מכח התורה שלמד באותו יום. ואחר כך נזדמן לו דבר לעשות ואינו יודע אם לעשות אם לא, יכול להבין מכח אותו הענין שלמד איך יעשה ובלבד שיהיה תמיד דבוק בהשם יתברך, אז יזמין לו השם יתברך תמיד שידע מכח התורה. אבל אדם שהלך בקרי עם השם יתברך אז השם יתברך הולך עמו גם כן באקראי וגם אינו מזמין לו מלבושים ומאכלים שיש בהם ניצוצות השייכים לשורש נשמתו לתקנם.
צריך לילך ממדריגה למדריגה בתפלה, שלא יפסיד כל כחו בתחלת התפלה, רק יתחיל במתון ובאמצע התפלה ידבק בדביקות גדול. אז יהיה יכול לומר אפילו במרוצה התיבות של התפלה. אף על פי שבתחילת התפלה אינו יכול להתפלל בדביקות, מכל מקום יאמר התיבות בכוונה גדולה ויחזק את עצמו מעט מעט עד שיעזור לו השם יתברך להתפלל בדביקות גדול.
צריך האדם ללמוד ולהרגיל את עצמו, שיתפלל אפילו הזמירות בקול נמוך ויצעק בלחש, ויאמר הדבר בין בזמירות בין בלימוד בכל כחו כדכתיב (תהלים לה, י): "כל עצמותי תאמרנה". והצעקה שתהיה מחמת דביקות תהיה בלחש.
דע כי כל תיבה הוא קומה שלימה וצריך להיות כל כחו בה, כי אם לאו תהיה כמו מחוסר אבר. זהו חסד גדול מהשם יתברך שאדם חי אחר התפלה, שלפי דרך הטבע היה לו למות מחמת שמפסיד כחו בתפלה, כי נתן כחו בהתפלה כל כך מכח הכוונות הגדולות שהוא מכווין.
פעמים יכול לומר התפלה במהירות גדול מאד, מחמת שבוער בלבו אהבת השם מאד, והתיבות יוצאים מפיו מעצמם.
בתפלה בלחש, כשהוא מדבק עצמו למעלה, אז זוכה ומעלין אותו יותר למעלה באותה תפלה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קד.): 'הבא לטהר מסייעין אותו', ועל ידי התפלה [ה]זו זוכה שידבק במחשבתו למעלה. ומכח זה יוכל לבא עוד למדריגה יותר גדולה אפילו שלא בשעת התפלה שיהא דבוק למעלה.
לא יאמר הרבה תהלים קודם התפלה, שלא יחליש גופו ולא יוכל אחר כך לומר העיקר, רוצה לומר: חובת היום, דהיינו זמירות וקריאת שמע ותפלה בדביקות גדול, מחמת שהפסיד כחו קודם התפלה בשאר דברים. רק תחלה יאמר העיקר בדביקות. אם יתן לו השם יתברך עוד כח, יאמר תהלים ושיר השירים בדביקות.
קודם נעילה ביום הכפורים יאמר מחזור בקטנות, כדי שיוכל אחר כך להתפלל בדביקות.
כשאדם במדריגה קטנה, אז טוב לו יותר להתפלל מתוך הסידור, שמכח שרואה האותיות מתפלל יותר בכוונה. אבל כשהוא דבוק בעולם העליון, אז יותר טוב לו לסגור עיניו כדי שלא יבטל אותו הראיה מלהיות דבוק בעולם העליון.
הנשמה אמרה להרב שמה שזכה שנתגלו אליו דברים העליונים לא מפני שלמד הרבה מש"ס ופוסקים, רק משום תפלה שהיה מתפלל תמיד בכוונה גדולה ומשם זכה למעלה עליונה.
יחשוב קודם התפלה שהוא מוכן למות באותה התפלה מחמת הכוונה. ויש מכוונים כל כך עד שפעמים בטבע היה יכול למות בשתיים או בשלוש תיבות שאומר לפניו יתברך. וכשיחשוב כך, יאמר בלבו למה לי איזה פניה וגאוה באותה תפלה, כיון שבדעתו אפילו למות אחר שתיים או שלוש תיבות. ובאמת הוא חסד גדול שהשם יתברך נותן לו כח ומשלים התפלה והוא חי.
יכוין בתענית: אוי לי בשביל תאוותי וכבודי הסרוח הכעסתי את המלך העליון וכו', לכך אני רוצה לענות את עצמי להכניע תאוותי וכבודי, ואגרום למעלה שיכנע עבד תחת רבו ושפחה תחת גבירתה, ולקיים מצות תשובה. והריני רוצה לענות עצמי כדי שאוכל לעבוד את השם יתברך באמת ובלב שלם באהבה ויראה, כדי שיהיה יחודו על ידי, לכך אני רוצה לענות את עצמי וכדי להקריב את עצמי לקרבן לפניו. אוי לי מה אני ומה חיי שאני רוצה להקריב חלבי ודמי וגופי ואשי ורוחי ונפשי ונשמתי וכחי ולבי וזרועותי (בפומי ולבי ורעותא) לפניו, לפני בורא כל העולמות, וכל העולמות נעשו בדבריו והכל כאין נגדו, ומכל שכן אני עפר רמה ותולעה, ואין לי לבקש רק מחסדיו הגדולים שיוסיף לי כח להקריב הרבה קרבנות לפניו. ויפה לי לשמוח עצמי מאוד שזכיתי שנעשו מגופי רוחי ונפשי כמה נחת רוח, ועוד יפה לי לשמוח עצמי שנתן לנו דבר שנוכל להכניע את היצר הרע מעלינו. ואני רוצה לענות עצמי בשביל שצערתי לקודשא בריך הוא ושכינתיה וכדי להקל צערה גם כן אני רוצה לענות את עצמי. אוי לי מה נחשב ענויי נגד מה שצערתי אותו זה כמה שנים ואין לי לבקש רק מחסדיו הגדולים שישגיח על עינויי להקל צער משכינתיה. ויסיר הקליפות מעלינו על ידי עינוי שלי, ואגרום למעלה שיסורו כל הקליפות מהשכינה ותטהר ותיחד עם בעלה ביחוד גמור בחסד וברחמים ויהיה יחוד מעילא לתתא על ידי עינויי ממוח ללב ומלב לכבד וירק שפעו גם עלי. ואני בוטח בו שהוא ברא כל העולמות בדבריו יש מאין והכל כאין נגדו והוא משגיח עליהם לתת להם שפע וחיותם, וכל שכן שיכול להוריד לי כח וישגיח בחסדיו גם עלי, ויצילני שלא יבטל אותי היצר הרע בשום דבר בענויי שיאמר לי שאני חלש ונתייבשו המוחין שלי וכן כמה פיתויים, ולכך יש לי לבקש כח מחסדיו הגדולים ושהוא נתן בלבי לעשות עצתי ועזרני כמה פעמים בחסדיו. גם היום יעזור לי ויצילנו[5] מכל דברים המבטלים אותי. וגם מצדי[6] אין נחשב עינוי שהכל מאתו יתברך, אבל מצידי לא הייתי יכול לענות את עצמי כלל, ואני מוסר עצמי להבורא כל העולמות בדיבורו אפילו לסבול כל העינויים וכל הבזיונות לשם יחודו, והריני רוצה לקיים "והייתם קדושים". ואני בוטח בחסדיו שיוסיף לי כח שאוכל לעבוד אותו באמת, ויעזרני שלא ידעו בני אדם ממעשי. ואין אני מתיירא מחולשה מחמת התענית כי בלא זה כמה בני אדם חולים, ועוד שהשכינה סועד את החולה שנאמר (תהלים מא, ד): "ד' יסעדנו על ערש דוי", בחסדיו יסעדנו[7] גם כן. ואני הולך בדרך כל הארץ ואין אני משנה. וחכמים אמרו (סוכה נב.): "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו", וכיון שאין אני משנה אני יכול לבטוח בו.
בטח בד' ועשה טוב – שעל המצות רשאי לבטוח, וקווי ה' יחליפו כח. וגם המת מתוך תשובה סימן יפה לו ואפשר שבלא זה אהיה צריך להתגלגל על עונות ושלא עבדתי כראוי באהבה וביראה. וגם אל תדאג צרת מחר, ועיקר התשובה שישוב מדרכיו הרעים.
גם לא יתגאה, שאם מתגאה בתעניתא לכלבא אתמסר. ואפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם. וכיון שכן ישמח ביסורי התענית שמסר נפשו על זה שבוודאי יפעל דבר גדול. וישן בתחילה בשלושה ימים הראשונים כדי שיתחזקו המוחין, אבל לא הרבה מאוד. ישב פעם במקום זה ופעם במקום זה וילך מעט ואחר כך ישכב מעט כדי לבטל צערו. וילמוד במחשבה לבד בלי דיבור כדי להקל צערו מעליו.
פעמים יש יבשות בפיו ומר מאוד, ויראה לו היצר שכואב לו הראש ולא יוכל לסבול. וכשיבטח בחסד הבורא, יתחזק כחו ולא יכאוב לו כלל.
ויכוין לעשות נחת רוח להבורא יתברך בתעניתו וכדי להקל צער מהשכינה הוא מקבל עליו צער, ויעבוד בשמחה ויכוין שהשכינה תסעדו כמו שהוא סועדת שאר חולים, ויעזור לו השם יתברך.
לפעמים מטעה היצר הרע לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה, אף על פי שאינו אלא חומרא בעלמא או שאינה עבירה כלל. וכוונתו שיהא האדם בעצבות, ומכח זה יבוטל בעצבותו מעבודת הבורא יתברך. וצריך האדם להבין הרמאות הזה ויאמר להיצר הרע: 'איני משגיח על החומרא שאתה אומר, שכוונתך לבטלני מעבודתו יתברך ושקר אתה דובר,' וגם אם הוא באמת קצת חטא, 'יותר יהיה נחת רוח לבוראי שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לי לגרום לי עצבות בעבודתו. אדרבא אעבוד אותו בשמחה. כי זהו כלל גדול, כי אין כוונתי בעבודה לצורך עצמי רק לעשות נחת רוח לפניו יתברך, ואם כן אף שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לא יקפיד הבורא עלי כי כל עיקר שאיני משגיח הוא מחמת שלא אבטל מעבודתו יתברך ואיך אבטל מעבודתו אפילו רגע אחד?' וזהו כלל גדול בעבודת הבורא יתברך שיזהר מעצבות כל מה שיוכל.
הבכיה הוא רעה מאד, שהאדם צריך לעבוד בשמחה. רק אם הבכיה הוא מחמת שמחה אז טובה הוא מאד.
ואל ירבה בדקדוקים יתירים בכל דבר שעושה, שזה כוונת היצר הרע לעשות לאדם מורא שמא אינו יוצא בדבר זה, כדי להביא אותו לעצבות. ועצבות היא מניעה גדולה לעבודת הבורא יתברך, ואפילו נכשל בעבירה לא ירבה בעצבות שיבוטל העבודה. רק שיעצב על העבירה ויחזור לשמוח בהבורא יתברך, כיון שהוא מתחרט בחרטה גמורה ובדעתו שלא ישוב לכסלתו בשום פעם. ואפילו כשיודע בודאי שאינו יוצא בדבר אחד מחמת מניעות הרבה, לא יהיה עצב ויחשוב שהבורא יתברך בוחן לבות וכליות שהוא יודע שרצונו לעשות מן המובחר רק שאינו יכול. ויחזק עצמו לשמוח בהבורא יתברך וכמו שנאמר: "עת לעשות לד' הפרו תורתך", שפעמים יש מצוה שיש בה קצת נדנוד עבירה אל ישגיח על היצר הרע שרוצה לבטלו מלעשות המצוה, ויאמר ליצר: 'הלא אין כוונתי באותה המצוה, רק אני רוצה לעשות נחת רוח להבורא יתברך במצוה זו,' ובזה יסתלק היצר הרע ממנו בעזרת ה'. אבל מכל מקום צריך להבחין בשכלו אם יעשה המצוה הזאת אם לא. וכל מה שכתבתי הם כללים גדולים ונחמדים מפז רב, כל דבר ודבר הוא כלל גדול.
איתא: הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם. הכוונה היא שהיו רוצים לעשות לעצמם סיגופים כדי שיבואו למדרגת רבי שמעון בר יוחאי, ולכך לא עלתה בידם. ולא יכוין בעבודתו רק לעשות נחת רוח להבורא יתברך לבד, ולא שיבא למדרגה.
כשהוא רואה שעבודתו גדולה מחבירו לא יתגאה כדאיתא: "ואל יאמר אני גדול מחבירי".
ועוד כלל גדול: כשיחרפוהו בני אדם על עבודתו בתפלה או בשאר דברים לא יענה להם אפילו בדברים טובים, כדי שלא יבא לידי מחלוקת ולידי גבהות משכחות הבורא יתברך. ואמרו רבותינו ז"ל: שתיקתו של אדם יפה מדיבורו שהוא מביאתו לידי ענוה.
וגם לא יסתכל בפני בני אדם אפילו כשמדבר עמהם, אם מחשבותיהם אינם לבורא יתברך תמיד דבוקה, כי יהיה לו פגם בנפשו מחמת הסתכלותו, ובבני אדם כשירים שמחשבותיהם דבוקה בהבורא יתברך יסתכל דוקא ויקנה קדושה בנפשו.
הלימוד יהיה בכח ובשמחה גדולה, וזהו ממעט מחשבות זרות. כשאדם עובד תמיד אותו יתברך בכל רגע אין לו פנאי להתגאות ולאהוב את הגאוה ושאר מדות הרעות.
ישים עצמו כמי שאינו, כדאיתא בגמרא (סוטה כא:) על פסוק (איוב כח, יב) "והחכמה מאין תמצא". והכוונה שיחשוב כמו שאינו בעולם הזה: 'מה תועלת יהיה שאהיה חשוב בעיני בני אדם?'
כשלומד צריך ליישב עצמו לפני מי הוא לומד, שלפעמים מתרחק עצמו בלימודו מהבורא יתברך, לכך הוא צריך ליישב עצמו בכל עת ובכל שעה.
אם חושק לאיזה מצוה, יראה וישתדל לעשותה ואל יבטל אותו היצר הרע לומר שהוא דבר גדול שיוכל לבא לידי יוהרא – אף על פי כן לא יבטלנו. אך יזהר מאד אף שיבא התפארות באמצע המעשה ירחק אותו בחוזק ובהתלהבות, ובודאי לבסוף יעשה לשמה ממש בלא שום התפארות, שמשלא לשמה יבא לידי לשמה. וירבה במצות כל מה שיוכל והקב"ה יעזור לו שיהיה הכל בלי פניה אך יתחזק עצמו בכל יכולתו.
כשאדם יש לו חשק להתענות, אז צריך ליזהר שלא לבטל מאותו דבר שהוא רוצה לעשות, אף על פי שיודע שטוב יותר לעבוד השם יתברך בשמחה בלי סיגופים כי הם גורמים עצבות. אבל מסתמא ידע אינש בנפשיה שצריך להתענות, שעדיין לא תיקן נפשו כראוי. וכן יש כמה וכמה דברים שזה צריך לדקדק מצד נשמתו ולהחמיר על עצמו חומרות וזה אין צריך לדקדק כל כך.
יחשוב במחשבתו קודם התפלה שהוא מוכן למות באותה התפלה מחמת הכוונה. ויש מכוונים כל כך עד שעל פי הטבע היה יכול למות בשתיים או בשלוש תיבות שאומר לפניו יתברך. וכשיחשוב כך יאמר בלבו למה לי איזה פניה וגאוה באותה תפלה, כיון שבדעתו אפילו למות אחר שתיים ושלוש תיבות, ובאמת שהוא חסד מהשם יתברך שנותן לו כח להשלים התפלה והוא חי.
יש להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. וכשאדם רוצה לדבק מחשבותיו בעולמות העליונים בבורא יתברך אין מניחין אותו הקליפות, ואף על פי שאינו יכול, ידחוק את עצמו בכל כחו פעמים הרבה בתפלה, אז ידבק עצמו בהבורא יתברך שמו ויכנס בעולמות העליונים ויחזק עצמו באמונה שיאמין שמלא כל הארץ כבודו. וזהו בהיותו בעולם עליון באמונה שלימה דכתיב (חבקוק ב, ד) "וצדיק באמונתו יחיה". וכן כשנפל ממדרגתו באותה התפלה, יאמר התיבה בכוונה קטנה כפי שיכול, ואחר כך יחזק עצמו לחזור למדריגתו, אפילו כמה פעמים במדריגה אחת. ומתחלה ידבק בגוף של התיבה ואחר כך יתן בתיבה הנשמה. וצריך לעורר עצמו בתחלה בגוף שלו בכל כחו כדי שתאיר בו כח הנשמה, כדאיתא בזוהר (פרשת שלח דף קסח.): "אעא דלא דליק יבטש בו וינהר".[8] ואחר כך יוכל לעבוד במחשבה לבד בלי תנועות הגוף.
לפעמים כשהאדם דבוק בעולם העליון בבורא יתברך צריך לשמור עצמו שלא יעשה שום תנועה אפילו בגופו, שלא יבטל הדביקות שלו. ואי אפשר להתפלל בכונה כי אם על ידי חיזוק. וצריך לבקש מהשם יתברך סיוע ועזר: יחשוב שטוב לו שהשם יתברך יעזור לו שיכוין כמו חצי התפלה או רובו בכוונה גמורה ולבסוף כשיחלוש ויבטל הדביקות מה לעשות לו. יתפלל כפי יכולתו בכוונה קטנה עד סוף עלינו.
אם אין אני לי מי לי. צריך בתפלה להיות כמו מופשט מגשמיות ואיננו מרגיש מציאותו בעולם הזה, כלומר כשאני אבא למדרגה שלא אדע וארגיש כלל אם אני לי בעולם הזה אם לאו, בודאי אין לי שום פחד ממ"ז[9] כי אזי אין מ"ז קרב אלי בהיותי מופשט מזה העולם. וזהו "מי לי", רוצה לומר: איזה מ"ז יבא לי. אבל "כשאני לעצמי", רוצה לומר: כשאני חושב עצמי לדבר יש במציאות זה העולם, אז אדרבה איננו נחשב לכלום. וזהו שאמר: "מה אני", רוצה לומר: מה אני חשוב ומה עבודתי חשובה לפניו יתברך, כי אז יבלבלו אותו מ"ז, והריני כמו שאינני בעולם הזה. כי עיקר בריאות אדם בעולם הזה לעבודה, והרי אין אני יכול לעבוד עבודתו ממ"ז המבלבלים אותי.
כשרוצה להיות בהתבודדות, צריך להיות עמו עוד חבר אחד, אבל אדם אחד לבד הוא בסכנה. אלא יהיו שנים בחדר אחד, וכל אחד יתבודד בעצמו עם הבורא יתברך.
לפעמים כשהוא דבוק, יכול להתבודד עצמו אפילו בבית שיש בני אדם.
פעמים שנופל אדם ממדרגה מחמת עצמו, שהשם יתברך יודע שצריך לכך, ופעמים העולם גורמים שיפול אדם ממדריגתו, והירידה הוא צורך עליה כדי לבא למדריגה גדולה, כמו שנאמר (תהלים מח, טו): "הוא ינהגנו על מות", וכתיב (בראשית יב, י): "וירד אברם מצרימה", (בראשית יג, א): "ויעל אברם ממצרים". אברם הוא הנשמה ומצרים הם הקליפות.
צריך לעשות מעשיו בהסתר, שלבני אדם נראה שהוא אינו חסידות. רק קודם שיבא למדריגה גדולה צריך לעשות מעשיו בגלוי, שאם לא יעשה בגלוי כמו שעושין העולם רק ירצה בפנימיות להיות חסיד, אפשר שיהיה נמשך אחר העולם, ומתוך לשמה יבא שלא לשמה.
מתחלה כשרוצה להתפלל, יהיה ביראה שהוא השער לכנוס לפניו יתברך, ויאמר בלבו: 'למי אני רוצה לדבק את עצמי? להבורא בדיבורו כל העולמות ומהווה אותם ומקיים אותם'. ויתבונן בגדלותו וברוממותו ואחר כך יכול להיות בעולמות העליונים.
פעמים אין אדם עובד רק בקטנות, דהיינו שאינו נכנס בעולמות עליונים כלל רק שמחשב שמלא כל הארץ כבודו והוא קרוב אצלו, והוא באותו שעה כמו קטן שאין שכלו גדול רק מעט. ומכל מקום אף שהוא עובד בקטנות עובד בדביקות גדול.
התפלה הוא זיווג עם השכינה, וכמו שבתחלת הזיווג ניענוע, כן צריך לנענע עצמו בתפלה בתחלה, ואחר כך יכול לעמוד כך בלי ניענוע, ויהיה דבוק להשכינה בדביקות גדול. ומכח מה שמנענע עצמו, יכול לבא להתעוררות גדול שיחשוב: 'למה אני מתנענע את עצמי? כי מסתמא השכינה בודאי עומדת לנגדי'. ומכח זה יבא להתלהבות גדול.
כשיהיה בקטנות בדביקות גדול עם השכינה, ואחר כך ברגע אחד תיכף כשיחשוב בעולם העליון, הוא בעולמות עליונות שכמו שאדם מחשב שם הוא. ואם לא היה בעולם העליון לא היה מחשב כלל.
הדביקות הוא כשאומר תיבה הוא מאריך באותה תיבה הרבה שמחמת דביקות אינו רוצה לפרוד עצמו מהתיבה ולכך מאריך באותה תיבה.
אם אדם מתפלל ויש לו מחשבה אחרת, אזי ח"ו הקליפה רוכבת על הדיבור, כי מחשבה רוכבת על הדיבור וזהו לסוסתי ברכבי פרעה (שיר השירים א, ט). סוסים נקראים הדיבורים, וכשפרעה – היינו המחשבה זרה – רוכבת עליו, אזי דמיתיך רעיתי – יותר טוב אילו שותק. אבל דבר היוצא מהלב נכנס בלב, פי' בלב עליון, על ידי ההבל כידוע.
לפעמים אם אינו יכול להתפלל, לא יאמין שהיום בוודאי לא יתפלל, אלא יחזק עצמו יותר, ויפול עליו יראה יותר ויותר. כי הוא משל למלך שיצא למלחמה ומלביש את עצמו: חכמים מכירין אותו בתנועותיו אבל אותם שאינם חכמים כל כך מכירים המלך במקום שיש שם (שמחה) [שמירה] יתירה וגדולה, שם הוא המלך. וכן כשאין יכול להתפלל בכוונה ידע שיש שם שמירה יתירה סביב המלך יש כאן המלך. אבל הוא אינו יכול לקרב אל המלך מחמת גודל השמירה שסביב המלך. לכן צריך לחזק עצמו ביראה ובכח גדול בכוונה יתירה כדי שיהא יוכל להתקרב ולהתפלל לפניו ית' ואז יהי' יכול להתפלל בכוונה יתירה.
אין מתפללין אלא מתוך כובד הראש. פירוש: אל תתפלל בשביל דבר שחסר לך, כי לא יקובל תפלתך, אלא כשתרצה להתפלל תתפלל על כבידות שיש בראש – כי הדבר שחסר לך, החסרון יש בשכינה. כי אדם חלק אלקי ממעל והחסרון שיש בהחלק יש בכלל, והכלל מרגיש את החסרון של החלק. אם כן תהיה תפלתך על החסרון של הכלל, וזהו פירוש אלא מתוך כובד הראש.
דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להטיב כו' (תהלים לו, ד). כי יש שני מיני אדם: אחד שהוא רשע גמור שיודע רבונו ומתכוין למרוד בו. והשני הוא היצר הרע סוגר עיניו ומדמה לו בעיניו שהוא צדיק גמור וגם בעיני הבריות שהוא צדיק גמור. ובאמת, אף שהוא לומד בתמידות ומתפלל ומסגף את עצמו, לריק יגע כי אין לו דביקות בבורא יתברך ואמונה שלימה כראוי להיות דבוק בכל עת בו יתברך. ואינו יודע איך עיקר העבודה, כמו שראוי ללמוד ולהתפלל ולעשות מצוה לשמה. והחילוק ביניהם: הרשע גמור אפשר שתהיה לו תעלה למכתו, כשיבא לו התעוררות התשובה ושב אל ד' בכל לבו, ויבקש מהשם יתברך שיורהו בדרך ישכון אור. אבל השני אין לו שום תקנה, כי טח עיניו מראות את הבורא יתברך וגדולתו ועבודתו, וצדיק הוא בעיני עצמו ואיך ישוב בתשובה. ומזה הטעם, כשהיצר הרע מפתה את האדם לעבירה, מראה לו כאלו עשה מצוה כדי שלא ישוב לעולם. וזהו הרמז "דברי פיו און ומרמה" – שיצר הרע מרמה את האדם בעבירה, שמראה לו שעושה מצוה. ולזה, חדל להשכיל להיטיב, שיחדל מלשוב לעולם כנ"ל. וגדולה מזה: און יחשוב על משכבו. ר"ל עוד גם בזה מרמה אותו: כשהוא נופל למשכב הוא מתפלל להשם יתברך שירפאהו מחליו על ידי תורתו ומצותיו שעשה, ואינו יודע שמזכיר עונותיו שהכל הוא פתוי היצר הרע.
ריב"ש ע"ה אמר: צוהר תעשה לתיבה – שתהא התיבה מצהיר. עד כאן דבריו. כי יש בכל אות עולמות ונשמות ואלקות ועולים ומתקשרים ומתיחדים זה עם זה עם אלקות, ואח"כ מתיחדים ומתקשרים יחד האותיות ונעשה התיבה, ומתיחדים יחודים אמתיים באלקות. וצריך לכלול אדם נשמתו בכל בחי' ובחי', ואז מתיחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשה שמחה ותענוג גדול אין שיעור. וזהו תחתים שנים ושלישים וכו' (בראשית ו, טז) דהיינו עולמות ונשמות ואלקות תלת עלמין אית ליה וכו' (ח"ג קנט, א). וצריך לשמוע בכל תיבה מה שאומר, שהשכינה עולם הדיבור מדברת, והוא שיש לה צוהר שתצא בבהירות, ולעשות נחת רוח ליוצרו. וצריך אמונה גדולה לזה. דהשכינה נקראת אמונת אומן, ובלא אמונה נקרא ח"ו נרגן מפריד אלוף.
ואל אמה תכלנה מלמעלה (שם) היינו אימה. או יש לומר: אחר שיצא התיבה מפיו, אין צריך לזכור אותה להלן הענין, שלא יראה שהולכת למקום גבוה. דוגמא שאין יכול לראות בשמש. וזהו תכלינה מלמעלה. וכמוה יעשה כן: בא אתה וכל גופך אל התיבה.
מריב"ש: כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי (ישעיהו נה, ח). פירוש: כי כאשר האדם מפריד את עצמו מהשם יתברך, מיד הוא עובד עבודה זרה ואין דבר ממוצע. וזה וסרתם ועבדתם (דברים יא, טז). מכל מקום אמרה הגמרא: ישב אדם ולא עבר עבירה, חשוב כאילו עשה מצוה וזהו ולא דרכיכם דרכי.
כשמתענה אדם אפילו משבת לשבת, לא יהיה לו פניה אפילו קטנה, שיאמר בלבו שהוא עושה דבר גדול שמענה את (את) עצמו כל כך הרבה ויזדכך מאד בזה התענית, רק יחשוב בלבו מה מעשי[ו] נחשבים נגד עבודת המלאכים שעבודתם בתמידות להשם יתברך, ואני טפה סרוחה וסופי לעפר.
לפעמים באמצע השבוע, מתגבר עליו היצר הרע ומראה לו כבידות גדול בתענית ואומר לו שלא יוכל לעבוד. וצריך האדם להבין בשכלו שהיצר מקנא אותו שלא יבא למדריגה והוא מקטרג בו מאד, וכשיהיה חכם בדעתו ויתגבר על היצר הרע יגרום באותו שעה דבר גדול למעלה כמו דאיתא בזוהר הקדוש (פרשת תרומה דף קסג:): דא יקרא דקב"ה יתיר כד האי יצר הרע סיטרא אחרא אתכפיא בשביל פולחניה. בגין כן, מחמת שיש ליצר הרע חשק גדול לבטלו מתעניתו והוא מתגבר עליו ואתכפיא מאד הסיטרא אחרא. ולפעמים ניתן רשות לשטן לעשות לו צער גדול כדי לנסות אותו אם יעמוד ויתגבר על היצר הרע, ואחר כך כשיגמור התענית לא ירגיש כלל באותו התענית אותו הצער הגדול שהרגיש באותה שעה.
ויבקש רחמים מהבורא יתברך שיתן לו כח בעינים שלא יתקלקלו מחמת התענית.
ולפעמים צריך להסתכל לכאן ולכאן כדי להדבק מחשבתו בבורא ית' מפני חומריות גופו שהוא מסך מבדיל על הנשמה.
ידבק עצמו בבורא יתברך ויבקש דבר מצרכי בית או שיעשה או ידבר באותו הדביקות, אף על פי שאינו צריך לעשות ולדבר, כדי להרגיל עצמו אפילו כשיעשה וידבר דברים גשמיים שתהיה מחשבתו דבוקה בו יתברך ושיהיה רגיל בדביקות באותה שעה, וזה כלל גדול.
מ"מ יזכה לדביקות, מחמת התבודדות מבני אדם ומחמת שכותב רזי תורה ומחמת יחודים כידוע מהאר"י ז"ל. וכשיעשה יחודים, יחשוב באותה שעה בגדולתו יתברך כפי כחו, וגם שיהיה זהיר בחצות, ולחבר יום ולילה.
איתא בספרא (ט, ז): אותו היצר הרע תעבירו מלבבכם [...] כשם שהוא יחידי בעולם כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו. זה הכלל גדול שיהיה לאדם תמיד רק מחשבה אחת בעבודת הבורא יתברך כמו שנאמר (קהלת ג, יד): "והאלקים עשה שיראו מלפניו" וגומר "והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז, כט) שמכח רבות מחשבות מתבלבל.
ויחשוב שכל דבר שיש בעולם הכל מלא מהבורא יתברך שמו, וכל דברים הנעשים מכח מחשבות בני אדם בתחבולות ואפילו דבר קל שבקלים שנעשה בעולם – הכל הוא מהשגחתו יתברך. ולא יהיה החילוק אצלו בדבר שהיה רוצה בין שנעשה כרצונו בין שלא נעשה כרצונו, כיון שהכל מהבורא יתברך והוא יודע שכן טוב לו שלא יהיה נעשה כמו שהיה ברצונו.
ויחשוב שהכל – בין עולם הגלגלים בין עולם המלאכים ועולם הכסא – הכל כאין נגדו יתברך שכולם הם בתוך החלל צימצום אורו שצימצם עצמו, והכל נעשה בדיבור אחד ואם כן למה לו למשוך אחר שום תאוה שיש באותן העולמות שהכל אינו רק דיבור אחד ממנו יתברך, ומוטב לדבק עצמו למעלה בהעולמות בבורא יתברך שהוא העיקר ולא לדבק בטפל. וזה כוונת הזוהר (פרשת תרומה דף קלד:): זכאין אינון צדיקיא דידעין לשוואה רעותהן לעילא לגבי מלכא עילאה ולאו לגבי עלמא דא ובסופא בטילא דיליה שסוף כל העולמות לחריב. ויחשוב תמיד וידבק עצמו בבורא יתברך באהבה גמורה שהוא טוב יותר מכל דבר שבעולם שכל דבר טוב שבעולם הכל מושרש בו יתברך.
ויחשוב שאני רוצה תמיד לעשות לו נחת רוח ולעבוד אותו תמיד, ותמיד תהיה מחשבתו דבוקה בעולם העליון בו יתברך. וזהו פירוש הפסוק ברמז (ויקרא כא, יב): "ומן המקדש לא יצא". וכשיאריך[10] לדבר מעניני העולם הזה, יהיה במחשבתו שהוא הולך מעולם העליון למטה, כמו האדם שהולך מביתו ולחוץ ודעתו לחזור תיכף, ובעת ההליכה חושב מתי יחזור לביתו – כך יחשוב תמיד בעולם העליון ששם ביתו העיקרי, בבורא יתברך, אף בעת שהוא מדבר בעניני העולם הזה, ויחזור תיכף מחשבתו לדיבוק הראשון. וזה שאמר דוד לשלמה בנו (ב): "הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ" – פירוש: כמו אדם שהולך בדרך ודעתו וחשקו בכל המהירות לחזור לביתו.
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
לא יאמר אדם בשבת אתפלל בכוונה ולא בחול, שלא יהא כעבדים המשמשין את המלך וכשהמלך עומד לפניהם מתדבקים בעבודה וכשאין המלך לפניהם אינם מזדרזים בעבודה ואין זה עבד נאמן אבל יודע לו באמונה שרע לו בלא המלך וידחה כל המשמורות עד שיבא לפני המלך אע"פ שאין יכול לדבר לפניו ואין ראוי לבא לפניו אעפ"כ יעשה לו רצונו כי רחמנות גדול עליו עד מאד.
לא יאמר אדם כשאוכל להתפלל בהתלהבות אתפלל ואם לאו לא אאנוס א"ע להתפלל כ"א אדרבא במשל המלך כשבא למלחמה משנה את בגדיו אותם שהם קרובים למלכות מכירים את המלך בתנועותיו ואותם שאין קרובים למלך רואים כשהם משמרים יותר באותו מקום מסתמא שם המלך כך הוא כשאינו יכול להתפלל משמרים את המלך שלא לגלות אותו לפניו ואם כן יחזק א"ע יותר כי הלא המלך בכאן ומסתתרין אותו בפניו.
יחשוב שבתפלתו הולך מהיכל להיכל וכשיבא לו מחשבה זרה מגרשין אותו כי דנין אותו בכל היכל אם ראוי לכנוס ואם אינו מתפלל בהתלהבות יתחיל להתפלל בכח ואם מתפלל בהתלהבות אזי יראה על המחשבה מה הוא אם באהבה רעה כגון ניאוף יביא אותה אל שרשה שהוא אהבת השי"ת דיש ז' מחשבות ולא יותר וזהו ז' ימי הבנין ובכל אחת יש ערב ובוקר, ערב לשון תערובות שחשב מחשבה חיצונה, ובוקר לשון בקרת שמבקר את השי"ת. ואלו הם אהבת השם, ואהבת עבירות, ויראת השם, ויראה רעה, כגון שנאה והתפארות שמפאר השי"ת. ורעה שמפאר א"ע. וניצוח, והודי', ויסודת לשון התקשרו'. וכל אחד כלול מי' ובכל מחשבה רעה מחי' ח"ו שבעה עממין. וזה פי' מדרש הנעלם העולם הי' מתמוטט אמר הקב"ה הא אברהם זימן למיפך בעולמות פי' מדת אהב'. הא ישמעאל זימן למיפך פי' אהבה רעה ממילא כשחושב באהבה רעה מחי' את ישמאעל וטינופת שעמו הא יצחק פירוש מדת יראה. הא עשיו פירוש רציחה וכשחושב ביראה רעה הוא מחי' את עשיו וטינופת שעמו ח"ו. אמנם אם חושב באהבה רעה. יאמר בלבו מה עשיתי שלקחתי חלק מעולם המחשבה אל מקום הטינופת ובזה יוכנע ויבא עד לעפר ויביא זאת המחשבה למדת אין ואח"כ תבא אל העולם אהבה בזכרו אם אני אוהב את הדבר כזה כגון אשה שטיפה סרוחה כמה יש לאהוב את השי"ת. וכן אם שומע איזה דבר שחוק ועי"ז נולד לו שמחה יחשוב הלא זה חלק מעולם אהבה. וכן אם רואה או אוכל דבר שיש לו תענוג ממנו יחשוב הלא זה הוא חלק מעולם התענוג ויראה מאד שלא יתגשם התענוג ההוא כי אז תתענג על ה' כביכול למעלה מהשם אלא ישים כל עצמותיו אל התענוג ההוא כי הלא הוא חלק מעולם התענוג ויבא הוא לעולם התענוג והוא יושב כאן ואוכל והוא בעולם התענוג וכשצריך ועושה תענוג לעצמו מביא תענוג של השי"ת בכל העולמות וכן אם רואה דבר הזה שיש לו פחד ממנו יאמר מה יש לירא מדבר זה הלא הוא אדם כמותי ומכש"כ לפני בהמה וחי' אלא שהוא יתברך הנורא מתלבש בדבר זה כמה יש לו לירא ממנו בעצמו. וכן בהתפארות אם מפארין אותו ואם בא לו באמצע התפלה התפארות או שמפארין אותו שהוא לומד בכוונה יחזק בעצמו יראה שהוא בושה לפני השי"ת. ואם בניצוח ינצח את המדה הזאת או כמו שמבין יחזיק בעצמו ניצוח. וכן בהודי' וכן בהתקשרות שלא יהא מקושר רק להבורא יתברך בעצמו.
צריך לרחם על השכינה שמדבר דיבורים ופורט אותם מהשי"ת דהטבעיות כשמדבר שתפול עליו יראה דהא עולם הדיבור הוא עולם היראה אמנם כשמדבר באהבה ויראה תפול עליו יראה כשילך להלאה יבא להתלהבות גדול ע"כ.
כשנופלת לו מחשבה זרה אזי יתבושש עד מאד כי דחפו אותו מהיכל המלך וישוב לתוך ההיכל בבושה רבה והכנעה גדולה מאד כי מ"ז הוא עבירה כמו מוליד ממזר ע"ד רחילא בתר רחילא אזלא כמו שהמחשב' דכר ונוקבא כך הקול והדיבור הם דכר ונוקבא ואם יש לו מוחין זעירין ומדבר דברי קודש הוי כמו ממזר שיש לו צורה כמו אדם כשר רק הפנימית הוא רע כך הדיבור הוא באותיות קדושות רק המחשבה הוא רעה שחושב ד"א ומוליד ממזר דיבור קדוש. ועוד יחשוב כי הקב"ה אומר ומדוע באת בהתיבה ואין אני בהתיבה כי מחשבתי משוטטת בד"א.
וצפונך תמלא בטנם שיש למנוע מלהסתכל בדברים הגשמים הטובים ומכ"ש להסתכל בנשים יפים שהוא מסתכל בעבור חמדתו ונמצא בזה הראי' עובד א"ע ומזה ההרהור בא לו ח"ו עבירה בלילה ונותן כח בקליפה ונתעברה ממנו וזהו וצפונך מה שאתה צופה בעבורך דהיינו על אשה ביפי' שאינך מסתכל אלא בעבורך ובזה הראי' נותן כח בהם ועוד אם יעשה זו קודם שיוליד בן יהי' זה הבן שרשו בכחם ע"ד מ"ש האר"י ז"ל כבד את אביך לרבות אחיך הגדול והטעם שאח הגדול הוא כמו ענף הגדול שבאילן וענף עצמו יוציא עוד ענף אחד נמצא זה הענף יש לו יניקה מן הענף הראשון כן האח הקטן יש לו יניקה מאח הגדול לפי זה אם ניתן כח מעיקרא בקליפה ואח"כ נולד לו בן אזי הזה הבן כמו הענפים הנ"ל שעיקר הכח הוא בהם והבן הוא כמו יתרון וזהו והניחו יתרם לעולליהם אלא כך יש להתנהג בהסתכלות. אם הסתכל בפתע פתאום על אשה יפה. יחשוב במחשבתו מאין לה זה היופי הלא אם היתה מתה לא הי' לה זה הפנים א"כ מנין לה זה היופי ע"כ זה בא לה מכח אלוקי המתפשט בה הוא נתן לה כח היופי והאדמימות נמצא שורש היופי הוא כח אלוקי ולמה לי למשוך אחר החלק טוב לי להתדבק בשרשא ועקרא דכל עלמין ששם כל היפויין וכן מה שמסתכל בשאר גשמיות כגון בכלי. יחשוב מנין בא להכלי זה הנוי והצורה ע"כ החומר הוא פסולתו והנוי והצורה הוא הרוחני והחיוני מזה הכלי והוא ג"כ חלק אלוקי ממעל. וכן כשאוכל יחשוב שהטעם והמתיקות של דבר המאכל הוא בא מכח החיוני והמתיקות של מעלה שהוא חיותו. ובדומם יש ג"כ חיות שאנו רואים שיש לדומם ההוא קיום ועמידה נמצא בכל מקום חיות אלוקי ממעל ואם תסתכל כך נמצא מסתכל במחשבה ואין ההסתכלות שלו אלא בעבודתו א"ס ב"ה וזהו טוב לבטל ההרהור ואז אם יחשוב כך כל היום וזה הוא כלל גדול דמה שחושבין ביום האי מחשבה סליק אל רעיונים בשינה וחלום ובזה יזכה לראות בחלום החיונו של הגשמי ההוא גופא שביום אינו רואה אלא הגשמי ובמחשבתו חושבת הרוחני מלובש בגשמי אבל בחלום רואה הרוחני ערום מבלי לבוש והטעם כי החלום הוא מלשון עתים חלים והוא לשון חוזק והענין כי ביום החיוני שבאדם הוא חלש שהוא מקושר בגוף ולכך אינו רואה החיוני של הדברים הגשמי' אבל בליל' החיוני שבאדם מתפשט מתוך הגוף אז החיוני הוא חזק לכן יכול לראו' החיוני גופא מזה יכול האדם לבא למדריג' הנבואה ולכן כתיב בכל הנביאים בחלום אדבר בו אבל מרע"ה הי' רואה בהקיץ חיוני של הגשמי וזה שאמר דהמע"ה אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתיך. פניך גופא בלילה כי אחזה מלשון חזיון לילה ומה טעם כי אשבעה בהקיץ תמונתיך. תמונה הוא רמוז על הצורה כלומר כשאני מסתכל בדבר גשמי אין אני מסתכל על גשמיותו לבד אלא אני מסתכל שהתמונה דהיינו הצורה והחיוני שלך הוא והוא מלובש בגשמי ההוא. וזהו החכם עיניו בראשו ר"ל על הראש של הדבר דהיינו על הרוחניות והחיות. וזה ראש דברך אמת. וזה והמתנש' לכל לראש ופירוש הזוהר רישא דכל רישין.
לפעמים צריך להראות גבהות לב"א משום כבוד הבורא וכמו שאמרו רז"ל ת"ח צריך שיהא בו א' משמיני שבשמינית רק צריך ליזהר מאד שיחשוב באותה שעה בשפלות עצמו ויאמר בלבו אני באמת שפל מאוד ומה שאני עושה גבהות הוא לכבוד הבורא יתברך שלעצמי אין אני צריך שום גבהות שאני תולעת ולא איש ולמה לי כבוד וגבהות אפי' במחשבה קטנה כל גבהות חמור מאד וכל פני' הוא מצד גבהות וכל מחשבה הוא שיעור קומה שלימה ופוגם מאד למעלה ודוחק רגלי השכינה בגבהותו כמ"ש תועבת ד' כל גבה לב וכשאומר לב"א יקשור עצמו במחשבה תחילה בבורא ית' ונשמת חבירו ג"כ בבורא מקושרת שכל אדם אינו חי רק משפעתו הנשפע בכל הבריות. ויחשוב שאין אומר אלו הדברים רק לפני הבורא ית' לעשות לו נחת רוח ואין אני מדבר זה לפני חבירי שמה לי נ"מ בשבחו או בגנותו.
בכל דרכיך דעהו. זהו כלל גדול. דעהו לשון חיבור ההי' בוי"ו בכל מעשיו אפילו בדברים גשמיים שעושה צריך שתהי' עבודתו לצורך גבוה לבד ולא כוונת ד"א אפילו המעט מן המעט לא תהי' לכוונת עצמו רק לש"ש: בשם ריב"ש. הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שכל דבריהם כגחלי אש. וקשה ממ"נ אם גחלת סתם פי' בוערות ל"ל כגחלי אש ואם סתם גחלת משמע עוממות קשה למה יזהר בגחלתן שלא תכוה הלא סתם גחלות הם עוממות ואמרו רז"ל הנה לפעמים צדיק גמור ונפל ממדריגתו ועובד אותו ית' בקטנות דהיינו שאינו מתפלל בכוונה גדולה וגם הולך לפעמים בטל. והנה האדם הרואה את הצדיק במדריגה כזו שאין תפלתו ולימודו כ"כ בכוונה וגם הולך לפעמים בטל פן יהרהר אדם הרואה את הצדיק הנ"ל שגם הוא יעשה כן מה אם זה שהוא צדיק וחסיד עושה בכך כ"ש הוא לזה מזהיר התנא שלא ידמה א"ע לת"ח וצדיק כי הצדיק כשיתעורר משינתו ומתחיל ללמוד ומתפלל מקדם ומעלה כל הדיבורים בטלים אבל אתה הרואה אדם פשוט שאינך יודע כלל מסוד עבודת הבורא ית' איך ימלאך לבך לדמות א"ע אליו וזהו הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה ר"ל אפי' בשעה שנפלו ממדריגתם שהם כגחלת עוממות דהיינו שמדבר דברים בטלים ושאר מעשים בטלים הזהר שלא תלמוד מהם לפי שכל דבריהם כגחלי אש אפי' דברים בטילים שלהם כגחלי אש כנ"ל.
אם אין אני לי מי לי כי צריך להיות בתפל' מופשט מהגשמיות וזה אם אין אני לי דהיינו שאני מופשט מגשמיות מי לי דהיינו אין אני ירא מהמחשבות זרות אבל כשאני לעצמי מה אני דהיינו כשאני יודע ממני אז יש מחשבות זרות רבות גם אם אני כאן הכל כאן י"ל בדרך זה.
כל חכם יעשה בדעת פירוש מי שהוא חכם יעשה אפי' משא ומתן שלו בדעת. וכסיל אפילו כשהוא פרנס או ראש אולת הוא. יודע צדיק נפש בהמתו פירוש אפילו הנפש הוא מחבר לעבודת הבורא ומלת יודע הוא לשון התחברות.
בשם הריב"ש: בפסוק יששכר חמור גרם ר"ל יש שכר ע"י זה החומר גרם.
בשם הרב מ"מ דק"ק מעזריטש:
בשעת הזיווג צריך להיות אין. וזהו רבה גרש זבובים שאפילו כזבוב לא החשיב א"ע ויאהוב את אשתו כמו שאוהב את התפילין בלבד רק שהם מצות ד' ולא יהרהר אחרי' כי הוא רק כמשל אחד נוסע ליום השוק וא"א ליסע רק עם הסוס וכי בשביל זה יאהב את הסוס יש שטות גדול מזה כך בעוה"ז צריך לאדם אשה בשביל עבודת הבורא לזכות לעוה"ב ואם יניח עסקיו ויהרהר אחרי' יש שטות גדול מזה וימאס אותה. כי אם רואה אשה נאה יחשוב הלא הלובן הוא מזרע האב והאודם הוא מזרע האם דם עכור שהם סרוחים ומאוסים ואם יניח' אצל המאכל ימאס המאכל רק הנאות שזרע האב נמשך מאבא עילאה עולם האהבה וזרע האם נמשך מאימא עילאה עולם היראה וזה היופי שלה מוטב לדבק באהבת ויראת הבורא ב"ה וכשנמאס בעיניו העבירה ההיא נמאסים בעיניו כל העבירות כי מכחה נוצר אדם והאדם יש בו שס"ה גידים מרומזי' על שס"ה מצות ל"ת ונתבטלו כל השס"ה ל"ת וגם ריב"ש ע"ה אמר מפני מה יש לעבירה הזו תאוה גדולה כי מכחה נולד אדם. והאדם יש לו תענוג מסתמא מאכילתו ושאר דבריו. וכל התענוגים הם מטיפה ההוא א"כ הוא דבוק הכל לקטנות ומוטב שידבק א"ע בהקב"ה.
והי' ד' לי לאלקים ר"ל בכל דרכיך דעהו הן טוב הן רע לתורה ומצות. כאשר יארע לו ח"ו איזה רע יחשוב בודאי הוא לכפר עונו אך הצדיק אף על הדרך טוב יש לו לדאוג כי אולי מנכין לו מזכיותיו וזהו והי' ד' לי לאלקים שהוא הוי' מדת הרחמים אולי הוא מדת הדין שהוא אלקי' וצריך אני להוסיף זכיות בתמידות.
כשאדם מדבר דבור טוב והדיבור הוא החיות של האדם והחיות הוא ממנו ית' אז הדיבור סליק לעילא ומעורר דבור העליון ומשפיע עליו יותר חיות מלמעלה אבל כשהוא מדבר דיבור רע אזי יוצא ממנו החיות ולעילא ג"כ לא סלקא אז קרוב הדבר להיות נפסק ממנו כל החיות לגמרי וזה מה שאומרים בלע"ז עהר האט אויס גירעט.
פעמים יש לעבוד להשי"ת בנשמה לבד דהיינו במחשבה והגוף יהי' עומד במקומו כדי שלא יחלה כשישתמש בו הרבה. לפעמים יכול האדם לומר התפילה באהבה ויראה והתלהבות גדול בלי שום תנועה ויהי' נראה לאדם אחר שהוא אומר אותן הדברים בלי שום דביקות וזהו העבודה הוא יותר טובה והולכות במהירות יותר בדביקות יותר להשי"ת מהתפילה שנראה בחוץ על האיברים ואין להקליפה אחיזה בזו התפלה שכולו הוא בפנימית.
מריב"ש: כאשר גופו חולה גם הנשמה נחלשת ואינו יכול להתפלל כראוי אע"פ שהוא נקי מעבירות לכך צריך לאדם לשמור בריאות גופו מאוד ע"כ.
התפלה שהוא בשמחה גדולה בודאי יותר מקובל לפניו יתברך יותר מהתפלה בעצבות ובבכי' ומשל על זה כשעני שואל ומבקש ומתחנן לפני המלך בבכי' גדולה אעפ"כ אין נותנין לו אלא דבר מה אבל כשהשר שואל ומסדר לפני המלך שבח המלך בשמחה ומתוך זה מבקש גם בקשתו אז נותן לו המלך מתנה מרובה מאוד כמו שנותנים לשררות.
יחשוב כשמתפלל שבאותיות מתלבש השי"ת. לפי שאין אנו יודעים מה שאדם חושב אא"כ דיבר. נמצא הוי הדיבור מלבוש למחשבה ויאמר בלבו מלך גדול כזה אני עושה לו מלבוש ראוי לי לעשות בשמחה וידבר בכל כחו כי בזה נעשה אחדות עמו ית' כי כחו בהאות ובהאות שורה הקב"ה נמצא הוא אחדות עמו ית'.
התורה חסה על ממונם של ישראל ולמה כן כי זה כלל גדול שכל דבר שאדם לובש או אוכל או משתמש בכלי הוא נהנה מהחיות שיש באותו דבר כי לולא אותו הרוחניות לא הי' שום קיום לאותו דבר ויש שם ניצוצות קדו' השייכים לשורש נשמתו. ושמעתי כי זה טעם שיש אדם שאוהב דבר זה ויש אדם שהוא שונא דבר זה ואוהב דבר אחר וכשהוא משתמש באותו כלי או אוכל מאכלין אפי' לצורך גופו הוא מתקן הניצוצות כי אח"כ הוא עובד באותו כח הבא לגופו מאותו מלבוש או מאכל או שאר דברים בזה הכח עובד להשי"ת נמצא מתוקנים לכך. פעמים יארע דבר שהוא שכשכלה כבר לתקן כל הניצוצין שהי' באותו דבר השייכים לשורש נשמתו אז לוקח ממנו השי"ת אותו הכלי ונותן לאחר ששייכים הניצוצין שיש באותו כלי לשורש אחר. ואמר ריב"ש ע"ה שאוכלין ב"א ושותין ב"א ומשתמשין בב"א היינו בהניצוצין שיש באותן הדברים לכך. צריך אדם לחוס על כליו ועל כל דבר שיש לו דהיינו מצד הניצוצין שיש שם באותן הכלים בכדי לחוס על ניצוצין קדישין.
לעבוד את השי"ת ביראה ובשמחה והן תרין ריעין דלא מתפרשין ויראה בלא שמחה הוא מרה שחורה לא יאות לצער על עבודת ד' האיך לעבוד רק תמיד יהי' בשמחה ואפילו באותה שעה צריך ג"כ לעבוד אותו ואין פנאי לישב א"ע איך ומה.
"ולדבקה בו", וכי אפשר לדבק עצמו בו והלא אש אוכלה הוא אלא הדבק במידותיו מה הוא רחום אף אתה רחום ע"כ פירוש כי לעבוד את ד' בהתלהבות זה דביקות גמור בו יתברך וזה א"א להיות תמיד רק מטי ולא מטי כדרך אש פירוש כמו באש שאם מנפחין אותו תחילה הוא מכבה ואח"כ יגדל האש ואש גופא יורד מעלה ומטה ומתנענע כן ההתלהבות הוא במטי ולא מטי כי תענוג תמידי אינו תענוג. וזה מקש' הגמרא והלא אש אוכלה הוא ר"ל ההתלהבות נפסק ממך וזה במטי ולא מטי וכי אפשר לדבק בו יתבר' ותירץ הדבק במדותיו פירוש במלבושיו באותיות פי' כי זה אפשר להיות תמיד במחשבתו לחשוב באותיות התורה והתורה הוא לבושו יתב' ואפילו כשמדבר עם ב"א יחשוב רק באותן הדברים ההם כי הם ג"כ מהקב"ה אותיות התורה. מה הוא רחום פירוש כי רחום אותיות חומר ר"ל כי הקב"ה א"א לרחם על חומר עכור ואיך יכול להיות במחשבתו הדק מן הדק חומר עכור רק אם יצמצם א"ע להיות במחשבתו חומר מרחם עלינו מהיכן בא הצימצום הלז זה בא אם אדם הוא רחום אז הוא פועל שהקב"ה מלביש עצמו בלבושו ומצמצם עצמו כביכול ומרחם עליו ג"כ וזה מה הוא רחום וזה מביא רחמנות. הלימוד יהי' בכח ובשמחה גדולה וזה ממעט מחשבות זרות. טוב עבד נקלה ממתכבד וחסר לחם כי אין סימן לעבודת הבורא רק אם יודע בעצמו כי נקלה הוא בפני עצמו אז הוא במדריגה ואז עבד לו יתברך ממתכבד בפ"ע וחסר לחם דהיינו השפע. משל לכפור אם יש לו גליד גדול ואח"כ הוא קטן אפ"ה יכול הנהר לעמוד בכפור ולעבור עליו והוא חזק מאד אבל אם אנו רואים שהגליד קטן ואינו חזק מוכח שלא הי' גליד חזק מקודם כן אנו רואים שאדם פעם עובד ופעם אינו עובד בודאי שלא עבד עדיין כראוי שאם פעם אחד הי' עובד כראוי אז הי' עובד תמיד.
"צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו" ר"ל דרך מוסר כי יש ב"א ההולכים לדבר מצוה להתפלל או כיוצא בזה ובאמצע הדרך עומד לדבר עם ב"א אף שעושה אח"כ המצוה עבירה הוא בידו שלא הלך בזריזות והעונש שלו לאחר פטירתו ג"כ מדה כנגד מדה לפי שידוע מכמה ספרים שמעבירים אותו על הנהר על מעבר קצר מאד וזה לו יסורים קשים עד מאד כי יש לו פחד ורעדה אך צריך הוא לרוץ מהרה מאד כי זה פעולה לעבור מהרה והנה באמצע הדרך והמעבר שולח לו הקב"ה מלאך אחד לעכבו ומלאך הזה הוא שנברא מאותו המצוה והי' לאותו המלאך צער כי במחשבתו שחושב בביתי לילך לדבר מצוה נברא נשמה למלאך ובעשיית המצוה נברא הגוף ובשביל ששהה אותו לברוא הגוף מחמת שעמד לדבר עם ב"א ע"כ ג"כ בא המלאך באמצע המעבר לעכבו כדי שלא ירוץ. וזהו צדק לפניו יהלך וכו' ופשוטו כל המצות הולכים לפני אדם אחר פטירתו אך שיראה בשעת הליכתו שהלך לדבר מצוה שילך בזריזות ולא בעצלות בכדי שישם לדרך פעמיו ולא יעכבוהו במעבר הנהר.
"דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להיטב" פירוש דברי פיו של היצר הרע חדל להשכיל להטיב. פירוש דודאי שאין היצה"ר מפתה האדם שלא ילמוד כלל כי ידוע לו שאין שומעו האדם לזה כי כאשר לא ילמוד כלל לא יהי' חשוב בעיני הבריות ואינו נקרא למדן. אך היצה"ר מפתה אותו שלא ילמוד איזה דבר שיבא לו יראת שמים מזה. כמו ספרי מוסר או ש"ע לידע הדין על בוריו אך מפתה אותו שיעסוק תמיד בגמרא עם כל המפרשים וזהו חדל היצה"ר להאדם להשכיל להטיב. ר"ל שהוא מנעהו מלעסוק גם בלימוד זה שיבא להאדם טובה בלימודו דהיינו יראת שמים.
המכוין בתפילתו בכל הכוונות הידועות לו אינו מכוין רק אותן הידועות לו. אבל כשאומר התיבה בהתקשרות גדול נכלל בכל התיבה כל הכוונה מעצמן ומאליהן. שכל אות ואות הוא עולם שלם כשאומר התיבה בהתקשרות גדול בודאי מעורר אותן העולמות ועושה פעולות גדולות בזה. לכן יראה אדם להתפלל בהתקשרות ובהתלהבות גדולה ובודאי יעשה פעולות גדולות בעולמות עליונים כי כל אות מעורר למעלה.
יחשוב כשלומד מה שאמרו בגמרא אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. ויאמר בלבו הלא הוא ית' צימצם א"ע ושורה בכאן וראוי לו ללמוד בשמחה וביראה ובאהבה.
ושמעתי מריב"ש ע"ה מפני מה נקרא עלמא דחירא דאפילו עבד הבא לשם נעשה בן חורין. פי' שכל דבר הוא מהתפשטות הקב"ה ע"י מדותיו אהבה ויראה כידוע. רק שאהבה הוא בגלות מלובשת בגשמיות באשה או במאכלים וכשנותן אדם אל לבו שזאת האהבה הוא מלבוש לו ית' וח"ו הוא הפשיט אותו ית' ממלבושו יחרד חרדה גדולה בזכרו את מעשה הרעה שעשה ויבוש ויכלם. ויאמר בלבו אם אני אוהב זאת שהוא רק אהבה שנפלה בשבירה מלובשת בטיפה סרוחה. כמה יש לי לאהוב אותו ית' וכן ביראה אם ירא מעכו"ם או מחרב יאמר בלבו מה יש לירא מאדם כמוני אלא בוודאי הוא ית' הבורא מלובש בזה האדם וכמה יש לי לירא ממנו ית'. וכן התפארות וכל השאר וכן אם שומע אחד מדבר והוא מתפלל. יאמר למה הביאו ד' הלום לדבר בתוך תפלתי הלא כל זה בהשגחה פרטיית. אך הדיבור הוא השכינה ושרתה השכינה בפיו של זה האדם. כדי שאחזק א"ע לעבודה. כמה יש לי לחזק א"ע בעבודה הוא תפלה ובפרט אם האיש המדבר הוא נכרי או קטן. נמצא כביכול השכינה באדם כזה כמה ראוי לו לעשות בזריזות.
"ארבע אבות נזיקין השור והבור המבעה וההבער". השור לשון אשורנו לשון הבטה והסתכלות וזה הראי' מזיק לב"א. והבור לשון שדה בור שאינה חרושה וזרועה והוא מי שאינו לומד אלא הולך בטל. המבעה לשון שן שאוכל כל דבר. וההבער זה הכעס שהוא הרתחת האש.
"רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו אדם". פירוש איזה דרך ישרה מאיזה מדות ימנע עצמו ממנו. שיבור לשון ריקות ע"ז אמר כל שהוא תפארת לעושיה ר"ל שעושה המצוה בסתר ואין אדם יודע ממנה. אבל אם סובר הוא במחשבתו שעובד ד' ואצלו הוא התפארות. וכ"ש שתפארת לו מן האדם ר"ל שהעושה המצוה לקבל תפארת מן האדם שיאמרו עליו זה הוא ירא אלקים. מכ"ז ימנע א"ע. ואם תעשה זה אזי הוי זהיר וכו' שאז אין אתה יודע מתן שכרן של מצות אלא תעשה שיהי' נ"ר לבורא ית' בלי שום תשלום גמול מלקבל התפארות. שאם תרצה לקבל התפארות תדקדק במצוה אם הוא קלה. שאם הוא חמורה תקבל התפארות ואם הוא קלה לא תעשה אותה.
שלשה ספרים נפתחים בר"ה. צדיקים גמורים הם שכל דיבורם הם בדברי קדושה בתפלה ובתורה ליחד הדיבור בעולם המחשבה שכל תפלה וד"ת צריך להאמין שמיחד בוודאי עולם הדיבור בעולם המחשבה אם הוא בכוונה. ואע"פ שמתפלל ואין נותנים לו בקשתו מה שהוא מתפלל עכ"ז באיתערותא דלתתא שהוא מיחד עולם הדיבור עם עולם המחשבה. בזה הוא גורם למעלה. ע"כ אלו ב"א שכל כוונתם ליחד עולם הדיבור עם עולם המחשבה הם צדיקים גמורים. וזשרז"ל אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד הראש ר"ל כשמתפלל בכוונה אז הקב"ה מתפאר בעולם הדיבור ובא התפארות בכל העולמות ונופל עליו ג"כ התפארות. ויזהר שלא יבטל מהדביקות שלא לחשוב בהתפארות שלו איך הוא מתפלל בכוונה גדולה.
בינונים הם אותם שבתפלתם מכוונים גם לזה שיעשה הקב"ה בקשתם מה שהם צריכין צרכי עוה"ז. הם תלוים ועומדים עד יוה"כ ר"ל עולם המחשבה נקרא יו"כ ר"ל תלוי ועומד עד המחשבה ר"ל אחרי כוונתם. אם כוונתם לש"ש בבקשת צרכי עוה"ז בכדי שיהיו פנוים לעבודתו ית'. אזי גם הם נכתבים לחיים כי בכוונתם נתייחדו עולם הדיבור בעולם המחשבה וג' ספרים רצונו לומר דיבורים.
"ואלה שמות בני ישראל", בשם ריב"ש זלל"ה: ע"פ שנאמר שמו את ירושלים לעיים נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים. ר"ל כי בעוה"ז גלות בא לעולם בשביל ששמו את ירושלים לעיים. כלומר כשבא לאדם איזה יראה או איזה שלימות במעשה המצוה באה לו מזה גבהות. וזהו שמו את ירושלים לעיים. פירוש שמו את יראה שלם שיהא לעיים ל' גל גבוה וגדול. ואם עושה איזה עובדא כמו תורה או תפלה עושה אותה לנבל וכינור כלומר בלא דחילא ורחימא רק כמנגן עלי כינור ונבל וזה גורם ח"ו שעבודה שלו הולך אל הקליפות וז"ש מאכל לעוף השמים שהם הקליפות הנקרא כך ומי גורם זה מחמת שעשה עובדא שלו לנבל וז"ש נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים ולחיות הארץ וזה שכתב גם כן כאן ואלה שמות ומי גרם לגלות ולשיממון וזה הבאים מצרימה במצר הגלות ומפרש ראובן ר"ל כאשר עשה איזה עובדא אומר בלבו ראו מה ביני לשאר ב"א שאני עובד עבודתו בשלימות וראוי הוא שהשם ית' ישמע בקולי וילוה אלי וזהו שמעון וכן שאר שמות.
"צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה". כי הנה יש ב' מיני צדיקי' ושניהם צדיקים גמורים אך החילוק ביניהם האחד הוא תמיד בדביקות בהשי"ת ועושה עבודתו המוטלת עליו והוא צדיק רק לעצמו ולא לזולתו כלומר שאינו משפיע מצדקתו לאחרים. וזהו הנמש' לארז שאמרו חז"ל שאינו עושה פירות רק שהוא צדיק בפני עצמו ואינו עושה פירות שיחזיר אחרים למוטב וירבו ויפרו צדיקים בעולם זה אינו עושה אלא לעצמו ישגה ומרב' שכרו. אבל הצדיק הב' הוא נמשל לתמר העוש' פירות. וזהו כתמר יפרח כלו' שהוא מוציא יקר מזולל ומפרי' ומרבה הטוב בעולם וזה שאז"ל מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים וכו' ר"ל שזה הצדיק הב' הנזכר הוא הנקרא בעל תשובה פי' שהוא בעל ואדון אל התשובה כי הוא החזירם למוטב ורבים השיב מעון וגרם תשובה בעולם שכרו כפולה ומכופלת הרבה יותר מצדיק הראשון הנ"ל אף שגם הוא צדיק גמור.
גם זה הוא כלל גדול כשיבא לאדם מצוה במחשבה אל ימנע לעשותה משום יוהרא או משום איזה פני' בה. כידוע מתוך שלא לשמה כו'. כי גם במעשה טובה נפעל למעלה כלי טוב ומחשבה נעשה פנימית הכלי.
ראשית דבר צ"ל הבחירה. ואחר הבחירה צ"ל פיו ולשונו שוין להאמין באמונה שלימה בלי שום פני' שמכה"כ ובכל דבר יש חיותו ית'. לפיכך כל אהבה ויראה וכל שאר מדות הכל הוא ממנו ית' אפי' דברים רעים שבעולם. לכן אין רשאי לאהוב ולירא ולהתפאר ולנצח וכל שאר מדות חוץ ממנו ית'. כי ראוי לחשוב באותה דבר שאני מתירא ממנו או אוהב הדבר ראוי לחשוב מהיכן באה כאן היראה או האהבה הלא הכל ממנו ית' שנתן היראה והאהבה אפילו בדברים רעים. למשל חיות רעות או מכל המדות שנפלו בעת השבירה ולפיכך אין היראה כי אם ממנו ית' ולמה לי לירא מניצוץ א' ממנו שבבחינה רעה. כי טוב לקשר אותו ביראה גדולה. וכן באהבה, וכן בכל המדות. להוציא משם הניצוץ ולהעלותו אל שורשו. וכן כשמדבר אל יחשוב שהוא המדבר אלא החיות שבו הוא הבורא ית' המדבר בו והוא המעלה הדיבור אל שורשו. ובזה גם כן נכלל השתוות. כי כן הדיבור ג"כ אצל חבירי כמו אצלי הכל מאתו ית'. וכן בעת האכילה יהי' מחשבתו להוציא החיות שבה להעלותה למעלה בעבודת הבורא ית'. וכן בכל שאר דברים הכל יהי' מחשבתו לעשות כדי לקשר עצמו למעלה.
טעם למדת אהבה ויראה מפני שאם לא הי' לאדם כ"א האהבה של השי"ת. הי' האדם רגיל תמיד עם השי"ת וגם הי' נטבע באדם אהבה ונעשה לו טבע. אך מכח היראה שעמה הוא ירא לגשת.
להבין מהו קטנות ומהו גדלות. ד"מ כשאדם יושב ללמוד תורה שלא בהכנה הוא בקטנות שאין שכלו שלם. אבל כשהוא לומד בהכנה ובהתלהבות. אז הוא במדריגת גדלות שמקושר במדריגות עליונות. וכן בתפלה ובכל מצוה שעושה האדם יש קטנות וגדלות.
יש לתמוה מה שכתוב בתורה והנה טוב מאד כמה פעמים במעשה בראשית. ובמשנה תורה כתיב ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע. מהיכן בא הרע. אבל אין לפרש כמו שאנו אומרים רע ממש אלא הרע הוא ג"כ טוב. רק שהוא מדריגה תחתונה מהטוב גמור. וזהו רמוז בזוהר מלעיל ומלרע וזהו כשפועלים טוב אז הרע ג"כ נעשה טוב. אבל כשחוטאים ח"ו אז נעשה רע ממש למשל המכבד את הבית שעשוי לפנות את הבית והוא טוב קצת אבל הוא במדריגה תחתונה. ועכ"פ טוב הוא. וכשצריך להכות בו את התינוק שהוא חוטא אזי הוא המכבד נעשה רע גמור ומכין בו את התינוק.
"כל ימי עני רעים" על פי מה שאמרו רז"ל אין עני אלא מן הדעת כך פירושו. כל ימי עני שהוא בדעת רעים ר"ל שאין תפלתו ולמודו נחשבת כלל לפניו ית' כי בוודאי הם בלא דחילא ורחימא ולא פרחת לעילא ופריך והא איכא שבתות וימים טובים רצה לומר שבוודאי בימים הללו בא לכל אדם התעוררת מלמעלה ובוודאי מתפלל בכוונה בהם. ותירץ שנוי ווסת רצונו לומר אף שמתפלל עתה בכוונה ורואה את עצמו מתפלל בכוונה ומחמת זה באה לו גיאות וגדלות בלבו ורואה את עצמו שעלה עתה במדרגה עליונה לכן אף עתה הם רעים לפי ששינוי ווסת היא תחילת חולה מעיים רצונו לומר שאין היצר הרע מתגרה אלא מתוך אכילה ושתי' ומחמת זה באה לו הגאוה וד"ל.
פירוש הפסוק בתהלים אודה ד' בכל לבי אספרה כל נפלאותיך הנה יש לומר על פשט הפסוק דבשלמא מה שאמר אודה ד' בכל לבי ניחא. אבל סיפא דקרא אספרה כל נפלאותיך קשה הלא כתיב מי ימלל גבורות ד' ישמיע כל תהלתו איך אמר אספרה כל נפלאותיך. וא"ל עפי' מש"כ בזוהר והאלקים נסה את אברהם הול"ל נסה אברהם. ויובן עפ"י הידוע כי מדת אברהם הוא חסד כמ"ש חסד לאברהם וארז"ל שיש מלאכים שאין אומרים שירה אלא פעם אחד בשבוע ויש אומרים פעם אחת ביובל ומה שאומרים אומרים בקיצור יש אומרים קדוש ויש אומרים ברוך ויש אומרים פסוק אחד כמ"ש על מלאכים ידועים שאומרים כל אחד פסוק אחד מן המזמור הודו לד' כי טוב וכיוצא. והנה לאיש הישראלי הורשה לזמר ולקלס בכל עת וזמן להאריך בכל מיני קילוסין ושירות ותשבחות. ולהבין זה משל למלך שבאו כל עבדיו ושריו לומר הרמנין לפניו ולקלסו והנה לכל אחד ואחד יש זמן ושיעור לקילוסו לפי ערכו וחשיבותו. וכל זה כאשר יש רצון לפני המלך אבל אם פני המלך ח"ו בכעס אזי יראים לקלסו כל עיקר כמ"ש מה לקלס המלך. בשעת זעם. ומחמת חשש זה שהם מסופקים אולי ח"ו המלך בכעס או פן ואולי יכעוס בשביל איזה דבר לכן דרכם לקצר בכל היכולת ותיכף לצאת מאת פני המלך. והנה בבוא בן המלך חביבו ואהובו לקלס המלך הנה הבן אינו חושש לכל זה כי אם אף המלך בכעס כאשר רואה בנו חביבו נכנס שמחה ותענוג לאביו. והנה אמרנו בבוא השמחה ואהבה נסתלק הכעס הגם שהוא כך טבעיות מ"מ צריך להבין ענינו. וי"ל שכאשר האהבה והשמחה גוברות וגורמות להכעס והזעם שיעלה למעלה אל שרשו ושם הוא נמתקה כידוע שהדינים אינם נמתקים אלא בשרשם. וזהו פירוש הפסוק והאלקים נסה את אברהם ר"ל אלקים שהוא הדינין נסה נתעלו ונסתלקו למעלה למעלה ונמתקו. ולמה את אברהם. כלומר מכח האהבה והחסד שהוא אברהם שהוא נמשל לבן מלך כו ונחזור לענין המשל הנ"ל שאמרנו שהבן קולס בלי שיעור כי הנה יש חיוב על הבן לקלס את אביו עד אין קץ ושיעור מחמת ב' עניינים אחד שהוא אביו ומלכו החיוב מוטל עליו להודות ולהלל ביותר ומה גם שאין לו חשש וכו' עוד על זה גופא יש להלל לאביו המלך שנותן לו רשות כזה לקלסו בלי שיעור שלא נתן רשות כזה לשום שר וטפסר. ועל מה שנותנין איזה יתרון מלעילא שייך לומר בו לשון הודי' כמ"ש בלידת יהודה ותאמר לאה הפעם אודה. ואפשר יהי' הפסוק כך אודה ד' בכל לבי כלומר לבד השבח והקילוס שאני מחויב לקלסו כמצות הבן על האב לבד מזה אודה לו כי ד' בכל לבי. כלומר אהבתו ית' תקוע בלבי זה מורה שגם אהבתי תקוע בלבו כי כמים פ"א פנים ומטעם זה ניתן לי רשות לספר כל נפלאותיך. אבל מי ימלל וכו' לכן אספר ר"ל המעט מה שיש ביכולת בידי להודות ולספר יהי' נחשב כאילו ספרתי כל נפלאותיך. כי אין המניעה ממני רק שבלתי אפש' לסיים שבחי' דמרי' עלמא ולספר כל נפלאותיך. כי אין להם שיעור וקץ. לכן מה שאני מספר כלומר המעט שאני מספר יהי' נחשב כאילו הם כל נפלאותיך. כי החיוב מוטל עלי לספר שבחו בלי שיעור מחמת ב' ענינים כן נראה לי.
כל המרבה דברים מביא חטא. פי' חיסרון שאפי' כשמדבר דברים עם בני אדם בחכמת התורה מ"מ השתיקה יפה מאד יותר שיוכל יותר בשתיקה לחשוב בגדולתו יתברך ולקשר א"ע יותר משיקשר את עצמו בדיבור.
לפעמים שוכב במטה ונראה לב"א שהוא ישן והוא באותה שעה מתבודד עצמו עם הבורא ית'. זהו מדריגה גדולה שיראה תמיד הבורא ית' בעין שכלו כמו שמסתכל על אדם א' ויחשוב שהבורא ית' מסתכל גם כן עליו כמו אדם אחר שמסתכל עליו כשיהי' תמיד במחשבה זכה וברורה.
מתחלה ידבק עצמו בבורא ית' למטה כראוי ואחר כך יכול לעלות למעלה וצריך לירד למטה כמה פעמים ביום לנוח עצמו ממחשבתו מעט. ויש כמ"פ שאינו יכול לעבוד רק בקטנות ואינו יכול לעלות לעולם העליון.
פעמים יכול לדבק עצמו שלא בשעת התפלה למעלה שיחשוב במחשבתו שהוא למעלה מכיפת הרקיע. אח"כ יחזק עצמו לעלות למעלה. ופעמים אפילו בשעת התפלה אינו יכול לעלות למעלה עובד בדחילו ורחימא למטה. ומכח מה שמדבר בדחילו ורחימו למטה ומדבק עצמו בבורא ית' יזכה לעלות למעלה מכל הרקיעים והכסאות והאופנים והשרפים ומדבר שם באותו העולם.
יחשוב שהבורא מלא כל הארץ כבודו ושכינתו תמיד אצלו והוא דק מן הדק והוא אדון כל מעשים שבעולם והוא יכול לעשות כל מה שאני אחפוץ ולכך אינו יפה לו לבטוח רק בו יתברך. ויחשוב כמו שמסתכל על דברים גשמיים כן מסתכל בשכינה שהוא אצלו וזהו עבודה בקטנות.
ופעמים יכול להבחין שיש עוד כמה רקיעים עגולים והוא עומד בנקודת הארץ הקטנה וכל העולם כאין נגד הבורא ית' שהוא א"ס והוא עשה צמצום ופנה בעצמו מקום לברוא באותו מקום העולמות ואע"פ שהוא מבין כך בשכלו מ"מ אינו יכול לעלות לעולמות העליונים. וזה מרחוק ה' נראה לו שרואה את השי"ת מרחוק. אבל כשהוא עובד בגדלותו הוא מחזיק עצמו בכח גדול ועולה במחשבתו ובוקע כל הרקיעים בפעם אחד ועולה למעלה מהמלאכים והאופנים והשרפים והכסאות וזהו עבודה שלימה.
ויהי' תמיד בשמחה ויחשוב ויאמין באמונה שלימה שהשכינה אצלו ושומרת אותו. והוא מסתכל על הבורא ית'. והבורא ית' מסתכל בו. והבורא ית' יכול לעשות כל מה שהוא רוצה אם הוא רוצה מחריב כל העולמות ברגע אחד ובורא אותם ברגע א'. ובו ית' מושרשים כל הטובות והדינים שיש בעולם. שבכל דבר יש שפעו וחיותו. ואין אני בוטח ומתירא רק ממנו ית'.
"גדול ד' ומהולל מאד בעיר אלקינו הר קדשו".וא"ל עפי' מ"ש ישראל אשר בך אתפאר. שיש להשי"ת התפארות גדול ותענוג ושיעשוע ממעשי הצדיק עם תורתו ותפלתו. ואר"ז בראתי יצה"ר בראתי תבלין זו התורה. ר"ל מאד גדולה אהבתך וחיבתך אלינו. אתה בראת היצה"ר ואתה בראת התורה ואתה נותן בנו כח לכבוש היצ"ה ולמתקו ע"י התורה כמו תבלין לקדירה נמצא הכל ממך ומשלך ומכוחך פעלנו כ"ז ואע"פ כן יש לך תענוג גדול מזה ואתה מתפאר בנו כאילו עשינו הדבר מעוצם ידינו ובזה ניכר אהבה עזה וחיבה יתירה נודע לנו שנקראנו בני' למקום משל לבן חביב אצל אביו שבא אורח אחד לתהות את הבן בקנקנו והנה לא הי' יכול הבן להבין כלל ההלכה ההוא מתוך גודל עומק' וחריפתה והנה מתוך גודל חיבת האב עליו לא הי' יכול לסבול צער בנו חביבו שהוא מתקשה מאד ואינו יכול להבין מה עשה אביו פתח לו פיתחא בהאי הלכה והראה לו את הדרך אשר ילך בה ואשר יצא ואשר יבא בשיקול וטרי' כמעט אשר הגיד לו כל תוכו של ההלכה והנה בא האורח ההוא לשאול אותו ההלכה ולתהותה בפני אביו והתחיל לומר ההלכה והאורח שואל אותו כמה שאלות ומקשה כמה קושי' והוא משיב דבר על אופניו והוא מותיב והוא מפרק בשכל זך ובהיר ואביו רואה ושומח ומתענג ומתפאר מזה ואעפ"כ שמכחו עשה כל החיל הזה עכ"ז יש לו תענוג גדול. והנה כראות האורח שיש לאביו תענוג מזה רצה האורח להוסיף תענוג לאביו והתגבר על הבן והוסיף לשאול אותו ולהקשות קושיו' חדשות חזקות ועצומות והבן ההוא בהיותו בטוח על אביו התחכם מעצמו והתעורר ותירץ כל הקושיות. וז"ש כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו וארז"ל שטן לש"ש נתכוין. הנמשל מובן כי בראותו שהצדיק כובשו ויש להשי"ת תענוג גדול מזה הוא מתגבר עליו בכל יום והוא כובשו ומתגבר על יצרו זשרז"ל הקב"ה קראו ליעקב אל לשון חוזק וגבורה כמו את אילי הארץ לקח וזהו קראו אל שהצדיק נקרא גבור הכובש את יצרו. ולעתיד ארז"ל לצדיקים נדמה היצה"ר כהר גדול ואז יהי' ניכר גלוי ומפורסם לכל גבורת הצדיקים שכבשו הר גדול כזה. ואפשר שלעתיד יקראו הכל שם הצדיקים בשם אל שזהו רמז הפסוק כעת יאמר ליעקב ולישראל שהוא הצדיק יאמר לו מה פעל אל כמו אדם השואל בשלום חבירו אתה פלוני מה אתה פועל ומה שלומך כך יאמר לצדיק מה פעל אתה אל. והמשך הפסו' הוא כך גדול ד' ומהולל מאד כלומר עלינו לגדלו ולהללו על כל טוב אשר הוא גומל אותנו כי כל הגדלות והתפארות שיש לו ית' מעבודתינו הכל הוא בעיר לשון התעורר' אלקינו שהוא המעורר אותנו ונתן לנו כח לעבדו ולהתגבר כמשרז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו כו' ואע"פ כן יש לו ית' תענוג והתפארות ומשלם לנו שכר גדול משלם כאילו עשינו הכל מעצמינו אבל באמת העבודה האמיתית הי' צריכה שתהי' מחמת התעוררות עצמינו שאנחנו חלק אלוקי ממעל וזהו בעיר פי' בהתעוררינו חלק אלוקות שבתוכינו וזהו אלקינו וכו'.
כתיב הרים כדונג נמסו מלפני וכו'. ובפסוק שלאחריו יחד הרים ירננו. כיצד יתקיימו שני הכתובים האלה. וא"ל כי ידוע מה שאמרו רז"ל אין הרים אלא האבות. וגם אמרו רז"ל האבות הן הן המרכבה. ויש להבין האיך הוא שהאבות התחתונים יהיו מרכבה לשכינה. אך ידוע שאברהם הוא מדת אהבה שהוא מדת החסד. ויצחק מדת הירא'. ויעקב מדת תפארת המכריע. וארז"ל ג' סימנים בישראל רחמנים ביישנים גומלי חסדים שהם ג' מדות של האבות מתתא לעילא. רחמנים הוא מדת יעקב. ביישנים הוא מדת יצחק שהירא מחבירו הוא בוש ממנו. וגומלי חסדים הוא מדת אברהם חסד. והנה זה לעומת זה עשה אלקים. כמו כן יש בטומאה הג' מדות הנ"ל הנקרא אבות הטומאה אך ההפרש שביניהם כי בקדושה כל הג' מדות כלולים זה בזה. למשל כי האוהב את חבירו מרחם עליו וגם לפעמים שלא יוכל למלאות חפץ חבירו הוא בוש ממנו נמצא שלשתם כלולים זה בזה והם כמו אחד שכן בקדושה הוא אחדות גמור. אבל בטומאה הג' מדות הם נפרדים יתפרדו כל פועלי און שהוא אוהב אהבה זרה דבר א' וירא מדבר א' ומרחם על דבר אחד. וזש"ה הרים כדונג נמסו הרים של הטומאה ולכן לא נאמר יחד לפי שאין להם אחדות רק פירוד כנזכר לעיל. אבל בפרש' שני' מדבר בהרי אבות הקדושים שהם אחדות גמור יחד הרים ירננו. ופירוש הפסוק יתפרדו כל וכו' רמז להנ"ל כי מדות רעות אשר באדם ח"ו נקראו פועלי און שהם המביאים לידי און עצמו שהוא עבירה ממש. והמדות הזרות שאין להם יחוד וחיבור יחד לכך אמר יתפרדו כל פועלי און הרי הם נפרדים ולא אחדות להם ולכך אמר פועלי און ולא אמר עושי און לרמוז שאף הפועלים של און אין להם אחדות.
הורני ד' דרכך וכו' והנה ידוע כי דרך נקרא כבושה ואורח נקרא שאינו כבושה ויכולים לפעמים לתעות מתוכה ולילך למקום סכנה מה שאין כן בדרך כבושה שאין מקום לתעות מתוכה. כן באדם יש ב' ענינים אלו יש לאדם דרך כבושה בעבודת הבורא ית' שילך תמיד בזה הדרך בודאי לא יתעה מתוכה דהיינו אדם שפורש א"ע מכל הדברים ואינו עוסק רק בתורה יומם ולילה ואינו מדבר רק דברים ההכרחיים ולא יותר. ויש ג"כ דרך אחר שאינה כבושה ונקרא אורח דהיינו אדם שמדבר לפעמים עם ב"א אך הדיבורים הם לש"ש דהיינו שמדבר אלה הדברים שיבואו מהם איזו מוסר או אהבת השם או יראת השם וכיוצא. או אדם שיודע להעלות דיבורים למעלה בקדושה כידוע מכמה ב"א נמצא שבוודאי מותר לדבר בדברים כאלו. אך סכנה יש בדיבורים אלו. כי אולי יתעה מדרך הטוב ויתחיל לדבר דברים בטלים ג"כ כדרך המון עם. ועל זה צריך האדם להתפלל ולבקש מאתו ית' שיסייע אותו כשירצה לילך בזה האורח כי בלתי סיוע מאתו ית' בקל יוכל לתעות באותו דרך הנ"ל. לכן צריך האדם לחגור מתניו בתפלה שלא יבא לידי מכשול עבירה ח"ו. וזה פירוש הפסוק הורני ד' דרכך ר"ל שתורני שאדע דרך הכבושה ואז אהי' יכול לילך בה בעצמי ונחני באורח שלא אוכל לתעות בה ובקשתי שתחננו בסיוע ועזר וסעד שאלך במישור ולא בעקלתון כי זולת זה העזר שלך ח"ו אוכל לתעות בה כנז"ל.
וזהו רמז הפסוק בכל דרכיך דעהו וכו'. פירוש בכל דרכיך הכבושים צריך האדם בעצמו לידע היטב איך ילך ויתנהג בהם. וזהו יכול האדם לידע ולהתנהג והוא פירוש והוא יישר ארחותיך דאפי' אותן הדרכים שאינם כבושים וישר לפניך ויהיו לך לסיוע ועזר שלא תתעה.
זה כלל גדול: בכל מה שיש בעולם יש ניצוצים הקדושים אין דבר ריק מהניצוצים אפי' עצים ואבנים אפי' בכל המעשים שאדם עושה אפי' עבירה שאדם עושה יש בה ניצוצות השבירה. ומה הוא ניצוצות השבירה היא התשובה. ובשעה שעושה תשובה על העבירה מעלה הניצוצות שהיו בה לעולם העליון. וזה שאמר נושא עון פירו' נושא עון נושא ומעלה העון למעלה. וזהו גדול עוני מנשוא להרימו ולהעלותו לעולם העליון.
דע מה למעלה ממך. פי' דע שכל מה שהיא למעלה הכל הוא ממך.
טעם למה אומרים הודו בין קרבנות ובין פסוקי דזמרה וא"א בתוך פסוקי דזמרה כי ידוע שהקרבנות עשיי' ופסוקי דזמרה יצירה ויוצר אור בריאה והוא סוד אופנים וחיות ושרפים וסוד שמותיהם הוא בעשי' הם נקראים אופנים לשון גלגל שהמלאכים אשר שם חושקים וגוללים להתקשר למעלה. וגם הם בסוד נפש לשון יתרון ותוספות שחושקים להוסיף לד' יתרון וחיות והמלאכים דיצירה הם יותר עליונים ויבא להם החיות יותר מלמעלה ולכן נקראו חיות:
מכתב
ב"ה יום א פ' עקב. וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח.
אני שלום כי אדבר אל כבוד אחיי וחביריי ותלמידיי החסידים אשר בק"ק בראד המבקשים שלומינו ואהבתינו שלום שלום שלום לכל חפצם ורצונם ומשאלותם מן העולם ועד העולם עד רום המעלות ברוב קדושת אהבת יחוד אל בכל לב ונפש ומאד. להם ולזרעם לדורות עולם בעושר וכבוד ונחת עד זבולא בתרייתא שלמא לחזות בנועם ה' ולבקרו.
אחיי הנה השעה לא לכתיבה ניתנה אבל באתי באהבת החבירים להעירם ולהקיצם ובפרט בימים הקדושים האלו ימי השלום ימי הפקודה אשר כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. באו אחיי חזקו ואמצו בעבודת האל בכל לב ונפש לתורה ולתעודה ולעבודת התפל' העומדת ברומו של עולם. אמנם אחיי תראו שיהי' ביניכם אהבת אחים ממש אהבת החבירים החפיצים לעשות רצון אביהם שבשמים באמת ותעשו אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם ועל זה אמרו בת"כ פ' שמיני זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' אותו יצה"ר וכו' שתהי' עבודתכם ביחידות כשם שאני יחיד בעולמי והנה אצלו יתברך ב"ה וב"ש החפץ חסד הרוצה להיטיב משפעת כבודו יתעלה ברוב עם הדרת מלך ונאמר ע"ז אין המלך נושע ברב חיל וכו' אבל אמר היוצר יחד לבם וכו' ברוד ה' אלקי ישראל הבוחר בעמו ישראל ומתפאר בהם כמו שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר החפץ בעבודת היחוד ליחד שמו יתב' ב"ה וב"ש באחד אמת. והנה מבואר אצלינו כמה מהמוסר על פירוד הלבבות ח"ו אשר נוהג בזמנינו זה ונאמר על זה בתיקונים כל מאן דאפריש חד מחברי' כאלו אפרש בך. ובהקדמת עץ חיים הארכנו בזה אשר כמה צריך אינש להוסיף דעתו לאהבת החבירים זה עם זה אשר על זה ממש סובב הולך כל דרכי החסידות והעבודה שבלב וזולת אחדות החבירים אין שום עבודת אמת בעולם אין הזמן גורם להאריך לכם בזה מן הסתם תשמעו. וזהו יתד ופינה חזקה לתורה ולתשובה ומעשים טובים וכל המידות טובות אשר עליו סובב הולך כל החסידות. ואבקש מן החבירים אשר יכוונו דעתם ושעתם להתפלל אתנו בערך השעה שאנו מתפללין ומובטחני אשר כמה טובה וברכה יגיעו להם ותשוו מדותיכם כדרך הנעימות כאמור ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם ולא ימצא עליכם שום שמץ רינון ח"ו ומדרך החסידות לקיים כל דחז"ל וכמה מהמוסר ע"ז בדחז"ל ותתמזגו מדותיכם בנעימות דימין ה' רוממה זה תכלית מדת החסד על שמה נקרא חסיד לדקדק על כל תנוע' על נקודת יוד שתהי' על משקל התור' והחכמה כדאי' בר"מ פ' צו. ובל תשאו עיניכם אל החכמים בעיניהם בהנהגת הזמן והעת ההוא וד"ל ברמיזא. תמים תהי' עם ה' אלקיך ואמרנו בשנה דאשתקד בהיותי עם החבירים באהבה הרב הצ' דק"ק ראפשיץ והרב המפורסי' מארי דרזין האב"ד דק"ק לאנציט יאריך ה' ימיהם ויזכו להרמת קרן ישראל במהרה בקרוב במהרה עם כל החבירים כי בתחלה נאמר בפסוק לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וכו' וחושב שם עשרה מעלות דכיתרין תתאין כדאית' בזוהר הקדוש פרש' אחרי דף ע' ע"א אר"ח בתרייתא דאינון כתרין תתאין הה"ד ודורש אל המתים ודא עשירא' דכולהו. והנה אין בידי לבאר לכם מאפס הזמן אשר כמה מדות מלובשים באותן פסולי המדות אשר חושב שם בפסוק הנ"ל ומאותן הדברים הפסולות האוחזות במדות הקדושים יונקים החיצונים ח"ו במדות זרע בית ישראל הקדושים. ובגין כך מעביר בנו ובתו באש ירמוז כי בזוה"ק מבואר פרשת ויחי דף ריט כי בן ובת ירמוז לחסד ואמת חסד היא בת אברהם ובני בכורי ישראל הוא מדת אמת תתן אמת ליעקב חסד לאברהם ויש מי שמעביר ח"ו מב' מדות הללו מצד גודל התלהבות אש הבוער בקרבו ואינו משגיח על בן ובת חסד ואמת במשקל הנעים ובלא מזוג המדות בתנועות אברים אשר בהם עוד הסתת היצר ותגבורת הדינים ח"ו ונקראת מולך האומר אנא אמלוך. משם נסע הסיגים והוא הגיאות רח"ל יש בזה כמה פנים וכמה מיני אשות רח"ל. וכן כולם אין יכולת בידי להאריך בהם ויש לכל בעל נפש המשכלת לחדש עד מקום שידו מגעת ובוודאי ימצא איך להשמר מכל נזק רח"ל. אמנם הימי' הקדושי' באים אשר בחר בנו ה' אלקינו ונתן לנו י' ימי הקדושים ימי התשוב' לפשפש כל אחד במעשיו לתת עיניו על דרכיו וממנו תבא לו ישועה כמו שאמרו חז"ל מי שעיניו על דרכיו זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה לנסר סוד הפסולת והזוהמא ואחיזה באחוריים הדינים ח"ו אשר מהם יניקת החיצונים להמתיקם להביא הבן והבת פא"פ בחג הסכות והן אלה עשרה ימים בקדוש' לקדש נפש בקדושה ולהמתיק הדיני' שלא יהי' אחיזת החיצונים ח"ו בקדושת עם ה'. ובי' ימים שבין ר"ה ליה"כ ממתיקים הדינים ומבטלין אותן הכתרין תתאין י' שבפסוק הנ"ל ביוה"כ בשעיר המשתלח שהוא כמו תקרובת ושוחד לס"א ומבטלין ודורש אל המתים וביום א' וב' דר"ה בהעברת קול שופר מבטלין להוציא קול ודורש אל המתים בחי' זו"נ תעבירו שופר ומבטלין מעביר בנו ובתו באש וכו' ובאש ה' נשפט והמלך המשפט מבטל הקליפ' המולך מעצמו אבל להיות מלך במשפט יעמיד ארץ. וכן סגולות כל הימים לבטל כח יניקת החיצונים. כח ה' יגדל נא אמן. והמשכיל יבין אין בי כח לבאר יותר וע"ז יש לכל בעל נפש לבקש מזור ותרופה באלו הימים שיכתב ויחתם לטובה בספר החיים שלא ישלטו עליו ח"ו אותן הכתרין תתאין רח"ל אותנו ואת כל החפצים בעבודתו עבודת הקודש. אמנם בבא חג הסוכות תמים תהי' עם ה' אלקיך לא יהי' שום מום בקדוש' ח"ו והיפך מדות רעות הנקראים מתים הנובעים מן מלכין קדמאין דמיתו ונעשו מן ודורש אל המתים אתוון תמים בסוד היה תמים ובסוד ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים שלא לפנות ח"ו בתכבודין ודוברין שקרים וכוזבין רק תמים תהי' להשיג נפלאות תמים דעים באח' אמת. והנה בתיבת תמים אמר הגאון הרמ"ע בס' יונת אלם אשר מספר תמים הוא שיעור סוכה (סוכה כמנין ד' אלקים ואלף יותר שורש אמן יעויין בשער נפילת אפיים בפע"ה) ויש בה רזין נעלמים בסוד ויסעו בנ"י מרעמסס סוכותה כשש מאות אלף רגלי אין בידי כעת להאריך מפני נחיצת עש"ק כי שיעור סוכה הוא ז' טפחים על ז' טפחים ברום י' טפחים ועול' מספרו תמים וכן אומר שהוא מספר שם הוי"ה בהכא' כזה י"פ הו"ה ה' פעמים יו"ה ו"פ יה"ה ה"פ יה"ו מספר תמים ואנו כי נסע לגבי עיון אמרנו אשר תהי' מרומז לד' מינים שבלולב כי סוד הת' הוא תיו חיים סודו לולב אשר זהו סי' החיים שנצחנו וזכינו את המשפט ת"ל וג' אותיות היו מן תהיו הם ערב' הדס אתרוג כמבוא' פרק א' משער הלולב ע"ש בפע"ה. והנה הסוכ' הוא סוד חבוק הימין כידוע וכן מספר הד' מינים עולה ימין פשוט' לקבל שבים במספר השו' וזהו שצוה האריז"ל לברך ולקיים מצות הד' מינים בסוכה וזהו תמים תהי' סוד השיעור סוכה ומשהו יותר הבא במספר ד' אלקיד מספרו סוכה ואלוף יותר לרמוז על אותו משהו כי האלוף הוא סוד אלופו של עולם אחד יחיד ומיוחד. טמיר ונעלם כי כל דבר הגבוה בקדוש' שיעורו קטן ברושם דף כמו קוץ עליון של היו"ד המרומז על רישא דלא ידוע ולא אתיידע בזוה"ק פ' ויקרא עב' ותהי' מרומז על הד' מינים כמו שזכרנו נמצא נרמז בפסוק תמים תהי' עם ה' אלקיך לקיים מצות הד' מינים בסוכה. והנה הגם שנא' בסידורים לברך בסוכה קודם התפל' מפני הרואים ומחזי כיהור' ח"ו ה"מ אם א' בעיר עושה כן. אבל ת"ל באהבת החבירים הרואים א' את חבירו בעין יפה בטלה טענה זו ויש לברך ולצאת אל הסוכ' באגודה א' כמה מהחבירי' קודם ההלל וזהו עיקר המצו'. כי הד"מ רומזים לד' אותיות הוי' ב"ה כמבואר בספרי'. וההלל סודו אדנ' כדאי' בסידור ונעש' יחוד בסוכ' בסוד ישגבך שם אלקי יעקב אמן והלל לה'. ואז ישלח עזרך מקו' ולא יבא לכם יוהר' וגדלות ח"ו. אבל ישפעו לכם מרחובו' הנהר נחלי אמונה לפתוח לכם נ' שערי בינה. ודי לזה בפרפרת לאהבת החבירים והי' ה' עמכם בימי' הק' האלה הבאים חשוכי' מכל חטא ומנוקי' מכל עון ומדובקי' ביראת הרוממת ויאירו ויצהירו באש שלהבת אהב' ויקוים לכם כל הברכות ויעודי' טובים המיועד לעובדי ה' באמת ובלב שלם. ותמים תהי' עם ה' אלקיך מספרו ש"ק שיהי' לכם שבתות טובים וימ"ט מאירים ומצהירי' כשמש בצהרים באהבת אמת לעולמי עולמי'. ויותר בא זמן עש"ק והאיר היום ובא זמן התפלה ידי מרתת ולא יכולתי לראות יותר. דברי שלום ואמת כנפש עבדכם זה הדורש אהב' החבירים בלו"נ וברכה ושלום.
הקטן צבי הירש מזידיטשוב.
טקסט זה הועתק מאתר ספריא (הקישור המקורי).
לאחר ההעתקה עודכנה הגרסה בוויקיטקסט.
הערות שוליים
[עריכה]- ^ נוסח אחר: רק שישתדל בכל ענינם
- ^ כך הוא בזוהר. ובדפוס הצוואה כתוב כאן ב"א, והוא כנראה שיבוש במקום 'ס"א'. ויקיעורך.
- ^ במקור לעובד, והוא טעות מוכחת. ויקיעורך.
- ^ במקור לסעוק, והוא טעות מוכחת. ויקיעורך.
- ^ כך בדפוס, ונראה שצריך להיות: "יעזור לי ויצילני". ויקיעורך.
- ^ כך בדפוס, ונראה שצריך להיות: "מצדו" ויקיעורך.
- ^ כך בדפוס, ונראה שצריך להיות: "יסעדני". ויקיעורך.
- ^ ולפנינו: "אעא דלא סליק נהוריה יבטשון ביה ואנהיר". ויקיעורך.
- ^ כנראה: מחשבות זרות. ויקיעורך.
- ^ כנראה צ"ל: וכשיצריך. ויקיעורך.
קישורים חיצוניים
[עריכה]
סריקה שעליה מתבססת מהדורה זו, באתר "דעת"
